שירים חדשים

יפתח דקל פונה לרבים. שואל שאלות כמותיות סתמיות שאין עליהן תשובות –"מה עומק הכאב?", מציין עובדות – "אבדה מכם הדרך", מוכיח בשער – "מבקשים נחמה בהבל" וגם מציע הצעות – "אם תמאסו" וכו'  השפה ארכאית, תנכית, כאילו נמצא בהוויה אחרת.

כמה זה פשוט לומר "בלי אהבה כלום לא חשוב". האהובה כרגיל נקראת להציל. וכמו בכל שירי האהבה, גם הפעם היא עזבה, והאוהב מבקש – "תחזרי".  חסרונה מורגש על רקע מציאות מבאסת שחונקת את האינדיבידואל. ארקדי דוכין וזמיר גולן הכינו רשימה

השיר יוצא בעיתוי לא מקרי. נסרין קדרי הנפלאה נשמעת כמעט מצטדקת: "תבינו" – אני לא כזו כמו שאתם חושבים, ,למרות שאני  "קצת שונה", אבל "אחת כמו כולם". גם "כואבת", גם אוהבת מוזיקה, "נרגעת בדרינק עם חברות". זה סוג של תמרון

החיים קשים, אבל אפשר לנסות לברוח מעֻלָם. אדם גורליצקי בחר להשתמש בביטוי הנדוש והפרוזאי הזה ("עול החיים") כשל ניסוח מיומן של מתבגר כדי לבטא מצוקה ביחסי בינו-בינה. יש מוצא: הריקוד משחרר ממחשבות בכלל וממחשבות שקשורות לכישלון בפרט. גם השתייה מאפשרת

תצטרפו למעגל. האזנה ראשונה – אתם בפנים. השיר החדש יחבור לחלק ההדרן בהופעה החדשה של עידן רייכל והפרויקט שלו. בחינה של החיים בזווית קלה, קצבית, מלודית להפליא. הכל כאן כל כך פשוט,  עד שנדמה שהשיר הזה חי בתוכנו, ורק צריך

אני מחפש את הפינות החמות האלו במוסיקה, לא קשורות בזמן, קיימות אולי בזמן אחר, מנותקות ומנתקות. הדואט בין יעל גיסיס ואיתמר רוטשילד נוגע בפרדוקס, שניתן  כביכול לפתרון כה פשוט, שזה מצחיק שהוא אינו קורה. ההתקרבות ביניהם נראית לא מסובכת, היא הגיונית,

נמסר כי השיר נכתב על סמ"ר מתן גוטליב שנפל במלחמת "צוק איתן". לא הכרנו אותו. גם אביב גפן, כותב השיר לא היה מכיר אותו אלמלא נפל. אירוניה שכיחה: חיילים שמתים במלחמות נחשפים, הופכים לשירים. אלמלא מותם – היו נשארים באלמוניותם.

היא נמצאת בעמק. הוא בעיר. הוא רוצה אותה. הפער בין התקווה להגשמתה הוא שיוצר את הטון החושק-מתחנן של ליאור פרלה. כל מורה לפיתוח קול היה אומר לפרלה: חבל על כספך. מצד שני,  לא תמיד מנעד הקול קובע. ננסח זאת כך:

לחשב מסלול מחדש? זה הולך להיות הנתיב המוסיקלי של מאיה בוסקילה? פופ דאנס מפזז לקלאב? אבל רגע: הפתיחה האיטית בליווי פסנתר דווקא החזירה לבוסקילה המלודרמטית, זו שמשתפכת כאילו חרב עליה עולמה בגין משבר היחסים עם מי שפתח לה חלון. אבל

סלסולו של הלב הנעצב מחלחל מרגע רדתו של הערב על הבית. קולו של אור כהן מכיל את עומק הזיכרון, "זיכרון לב שנשבר".  למאזין ברדיו אין האינפורמציה שהגיעה לידי. אור כהן כתב את השיר לזכר יוסף מועלם, במלאת 20 שנה למותו

אסי זגדון ימשיך לתעות ולתהות בדרכי החיים בחיפוש אחרי משהו נכסף,  שגם הוא אינו יודע להגדירו (אושר?). מתעורר בלילה צמא, ולא ברור לו למה. האם המילים שכתב יעזרו? ההנחה היא שגם אותה "מנטרה" אליה הוא משתוקק לא תחזיק מעמד.העביר בזכרונו

השושן הצחור משמש מטפורת האי הדמיוני של מירב הלינגר, כליל השלמות. מצב אידיאלי, דבר שאינו ניתן להגשמה. היה רגע אחד כזה. ההמשך הוא ניסיון לחזור למקום הזה, לדמיין נפשה לפרח. במרכז השיר – יחסיהם, שידעו מורדות ("הפעם בה החלקנו לבור")

דמיון ההתאהבות עובר בזרם מחשבות ותחושות בקונטקסט של ספרים וסרטים. תן לו לרוץ במקומך. זה החופש לברור מילים במקום הדבר האמתי.  במציאות שלו מילה נקרעת, רכבות חולפות, הסרטים מנצחים. למעשה, אתה חי בסרט, אבל תמיד קיימת האפשרות שהיא תתאהב גם

את השיר שמעתי ברדיו. לא יחצנים, לא המלצות. במכונית, ככה על הדרך, שלושים וחמש מעלות בחוץ, מזגן. ואז – מי זה חנן בו ארי? אתם מכירים את המומנט הזה: קול שמדבר מהלב, שמביע תחושת הגעגועים במנגינה מסבירת אוזן, שעושה את

כשהחילוני שבי חש  את קדושת הימים האלה, הוא נוטה לחבור למשפחת רזאל. שני האחים משכנעים אותי שתחושות אמת מובילות למוסיקה הזו המעטרת את הפיוט. גם אב הרחמים מאזין למנגינה ולקולות, כשהיא מושרת ע"י הרזאלים. לא אל תבקשו ממני לשנן את

המנוני מבואסים הפכו צו אופנה. היוצרים והזמרים מיואשים, מדוכדכים, מתוסכלים, מאוכזבים. הכל  מסביב נשבר. ברוך פרידלנד, האיש שממשיך להיות "תופעת דופלר" מאז שהוא זוכר את עצמו, נכנס למעגל הזה, הפעם על נדנדה, ושואל את השאלות הכי שחוקות על נושא מי

על מה השיר? המשמעות של "אז'יני וז'יני" – "בואי ותמשיכי לבוא אליי, כמו תמיד, עם אהבה…"  כמה פשוט, אבל במרוקאית זה נשמע אחרת. הפשטות הזו מגיעה בדלת הראשית, דרך אלבומו החדש של יהודה מסס – "זיכרונות" – הפרויקט המרוקאי", בשיתוף פעולה

החולשה, תחושת האבדון שמכרסמת בנפש, מובילה גם לתובנה של – אם אין אני לי מי לי. גדי רונן, חבר להקת "החצר האחורית" ובעבר "דבק", מזמר את התובנה בבהירות מחשבה בצליל אקוסטי בקצב שאינו ממהר לשומקום, במבנה מוסיקלי סולידי. המיוחד בהבעה

הבנאדם מנסה להרגיע, מבטיח לעצמו להרפות, לחזור לים, להביט בירוק, לשמור על קרבתה, להסתפק בקיים ביחסיהם, ואז פתאום, הרציונל שוב חוטף מכה.  להט החושים משתלט וגורר אותו אל תוך המסיבה. הבריחה מנצחת. מוש בן ארי בחר במסיבה. צליל בס מוביל

השיר הוא מעין מחאה אורבנית  עטופה בנימה נוסטלגית, שאומרת: את פינות הילדות (העולות  מן האוב במראות, בקולות) של פעם תופסים הבניינים הגבוהים של העשירים החדשים. "כסף תופס מקום על הגגות/ לא נשארה לי פינה לשים תהראש". הנוף השתנה למשהו סינתטי

כבר בהאזנה ראשונה, בא לרקוד את חוסר הצדק וחוסר הנימוס הבסיסי. הכל מעצבן, אבל תנו לי רוקנ'רול, ונפתור בעיות. יהודה עדר עשה רשימה קצרה של דברים מעצבנים. אין לו חשק ורצון לחפור. רמזור מקולקל עם אי שיוויון ערך האדם הולך

החזאי כנראה עדיין אינו מבין דבר, עשרים שנה אחרי שהשיר הזה יצא. השיחה המרה הזו שמתקיימת בינו לבין עצמו – טובה לכל עת. אתה לא מאמין בעצמך, במעשיך, אתה מודה בהעמדת הפנים שלך. כל הזיופים הקטנים. אתה אפילו לא מאמין