שירים

הפשטות היפה. תמונה שבנויה מרשימת פלאשים, מספרת חיי שגרה של זוג, שאין בה לכאורה כלום, אבל כשהיא נעלמת, מרגישים כמה היא (השגרה) חסרה לו, כמה קשה ההתאוששות מהפרידה.תמונה קטנה שמציגה עולם שלם. משדרת אהבה גדולה, בלי להגיד "אוהב אותך" או

יש אינפלציה בטקסטים כאלה. החיים תקועים. האהובה רחוקה. אם לא ממש יטוס – אולי יעוף מעל הגגות והכי טוב, שהיא תכתוב לו כדי שיפתחו הלבבות, ויתאהבו מרחוק. שורבט משהו. הקול המאונפף הרגשני מנסה להנשים את המילים במעט נשמה, כדי שהטקסט

מה הסיפור של צחי אלוש? מה "מת" בקרבו? עוד בנאדם שמחפש דרכו באפלה, תוהה על מה ולמה הוא לוחם? הניסיון להראות מצב של לחץ מגיע עד מטפורה על אדם מבולבל חסר תוחלת במצב קריטי (דם, ניגר, מונשם ממכונה) חיפשתי עזרה

לפי הקצב המהיר, נשמע כמעט פופ סיקסטיז, רק שהמילים הם לא קיטש של לב אוהב שבור, אלא ניסיון לחשבון נפש קטן בפרץ רגשות גדול והחלטי שאומר מבחינת הדובר – שחר של יום חדש. עדי הראל נשמע כמי שהקיץ מלילה חורפי

יפה ירקוני איננה. מה כותבים? איך סוקרים פס קול של ארבע דורות? טיפסתי על סולם כדי להוריד את זמרת המלחמות ממדף עליון בצורת קופסה שחוה מהודרת – "יפה ירקוני מאז ועד היום" 1948-1988. חמישה תקליטורים שמכילים את כל הרפרטואר שלה מ"האמיני יום

עבר כבר די זמן מאז השיר המקורי של שלמה ארצי. הוא נקרא בזמנו "מה רצינו להגיד" ונכלל באלבום "תרקוד" (1982) שיר מאוד אינטימי ספוג עצבות. פתאום הוא מגיע בגרסת כוכבי כוכב נולד לדורותיה – לצורך חגיגת העשור לסדרת הריאליטי, הכוללת בית חדש

התזמורת הפילהרמונית הישראלית רקדה על הרבה חתונות קלילות במסגרת תוכנית הנושאת השם "קלאסיקה אחרת". תזמורת לכל עת, לכל זמר, לכל סגנון. הכל הולך בשם הפופוליזם. אבל אסתר עופרים היא שם נרדף לקלאסיקה. תרצו – קלאסיקה של הזמר הישראלי. אסתר עופרים בהיכל

כבר על הצליל הראשון, האוזן מצווה על המוח לעשות השוואה. כולם מכירים את הביצוע של יהודית רביץ, והנה דואט של איתמר רוטשילד ושירלי קונס שמוציא ממנו את מיצי הדרמה ומעבירו לפסים דיווחיים-נוגים בשירה פלטית משהו, נטולת רגשנות, בעיבוד קאמרי אקוסטי חסכני

לשמוע להקה צבאית בנוסח הזה ב-2011 זה כמעט אנכרוניזם. אלמלא היוזמה של המלחינה נורית הירש, שהחליטה להוציא את השיר לזכרו של אהוד מנור (הוא נכתב ב-1985), ספק אם היינו שומעים. הירש כתבה לא מעט ללהקות צבאיות, גוף שהיה בזמנו מוסד

 שיר לאהובה. האהובה במקרה של יונתן טל היא ניו-יורק.לא רק הוא מרגיש כך. הטקסט יתאים כמעט לכל מי ששהה בעיר הזו ותינה עמה אהבים. הצליל, הטון, הקצב הם מסוג המנווט לנתיב דור הזמרים הרומנטיים (ג'יימס בלנט, למשל), שכותבים שירי נסיעה

אהוד בנאי חזר אל הבמה ואל דודי לוי ל"לך איתה", שיר אחרון, קאבר לקלאסי של קובי רכט וקובי אושרת, (ביצוע במקור – אילנה רובינא), זכר נעים ל"נוער שוליים". עם לקחו את השיר למקומות שהוא עדיין לא ביקר בהם. היו עוד

האם הרצון האלוהי הוא שמכתיב וקובע את אופן ההתנהלות האישית שלנו בחיים, את נתיב חיינו? לרבים שמברכים בלשון הזו – נוח לחשוב כך. מגלגלים עינים כלפי מעלה ואומרים – מה לעשות, זה רצונו של אלוהים. שגיא צורף חושב אחרת בשיר

ואפתח בפינת רכילות קטנה: בקומוניקט שהגיע עם השיר נכתב, ואני מצטט: "מושיק עפיה בוחר להתעלם מהשמועות ומתמקד באמנות". מה הפסדתי? איזו שמועה פסחה עלי? איזו ידיעה מסעירה על חייו של מושיק עפיה נעלמה מעיני? כיוון שמידע מהסוג הזה אינו מריץ אותי מיידית

אוסף שלאחר מותה. יותר משני שירים שמנציחים עד כדי צביטה. כאלה שלא יצאו על דיסק. גרסאות לשירים קלאסיים. גם שני שירים חדשים לחלוטין של איימי. מותה החזיר מפיקים שעבדו איתה לאולפן, ביניהם מארק רונסון וסאלאם רמי. התיישבו להאזין לשירים שנותרו

ציפיות גבוהות מחמי רודנר ואיפה הילד? ממתינים לשיר החדש האולטימטיבי שלהם? הרמתם את הרף? אצלי לפני כל סינגל מורם רף. במיוחד כשמדובר בקבוצה עתירת נכסים מוסיקליים ושעות במה כמו "איפה הילד" עם חמי רודנר, מוסיקאי פופ ורוק אקלקטי בחסד. בסופו

שומר, שומר, אבל יום אחד מתעייף. נשבר לו, כי עזרנו לו להישבר. ואז הקטן הזה עוצר, הולך לישון וממוטט הכל. לעיתים – קו ישר במוניטור. פתאום מתברר כמה הוא לא כזה קטן. הוא הרבה יותר משומר, לא סתם הש.ג. הוא

מי שעל הפראזה הראשונה – שומע טל שגב בסגנון שלמה ארצי, שמע כמוני. גם ההמשך: בקול (הצרידות הזו), במקצב, בעיבוד. במשפט "בדיוק כשהפסקתי לחיות, הופעת בחיי". אהבה שהצילה חייו. עכשיו טוב. הכל מסתדר פתאום. אטרף של התאהבות. מה שעושה האהבה.

מה הכאב שלו? מה הטון המלנכולי-דרמטי הזה שעובר לאורך הדיסק כמו הייתה זו מונודרמת חיים של איש אחד, שנעצר כמה סנטימטרים לפני תהום המלודרמה הטראגית. לא תמיד נסחפתי עם גושן הנואש ברגשותיו. מצד שני, מצאתי עצמי לעיתים מתמסר בקלות לטון המיוסר,

ידעתם שיש מלאכים בתל-אביב? לארז לונברג הם התגלו באזור שינקין, על מדרגות ביתו. לפי טון קולו הנכסף – יש מלאכים. מי הם? לטקסט משתרבב בצורה לא הכי ברורה משהו על "היא": "היא שרה שם את שיר געגועיה… היא שרה ללא

מישהו מוכן לעזור לרוני דואני? שאני אנסה? אוקיי. עצה חינם-אין-כסף. את לא חושבת שעידן הפסטיגל תם? שאת צריכה להביט במראה ולהגיד: רוני, די עם ההצטעצעות הזו. אולי טיפה להתבגר. לצאת מהקופסה. להסיר את עטיפת הצלופן. זו מדינה קטנה שעסוקה בפס

"כמה עוד דרכים" הוא משפט שאלה, שיכול להימשך עד בלי סוף. ביטוי תמיהה סתמי, שלא אומר כמעט כלום. כמה דרכים להישבר-להתמכר-לאהוב-לשיר-לגעת. מסוג הטקסטים שעוברים לידי בלי שאיעצר. ואז מגיע הלחן הנוגה והטון הסנטימנטלי של הראל סקעת, טוען באמוציה מלודרמטית, ומחלץ את

הסינגלים החדשים מגיעים מפליטי ההישרדות של "היכל התהילה". אם לא עכשיו אז אימתי? האם לשלוח לרוחמה רז גלגל הצלה? האם התחייה מחדש עשתה עימה צדק? השיר תפור כשמלת כלה לערב כלולות. בניסיונה לתאר במילים יפות את הליל המרגש, כתבה רחל

מי זה הבחורצ'יק שהיא רוצה להשכיב לישון? "קוסמפוליטי-דיגיטלי-מהונדס" איה כורם שרבטה את החטיף? זה-מה-יש-לה-בראש? מתקשקשת בשביל מיכל אמדורסקי. הבחורה שבשיר התעלפה ברוקסן כשהוא הצעירצ'יק "עוד אכל מבקבוק". יענו, לה לגברת המתבגרת שעדיין מהממת יש מניות על משהו. מיכל אמדורסקי מאמינה

 יש לי חולשה לשלומי שבת. יש משהו מכניע בטונים שלו. כלומר: כשהוא שר – הוא נותן לך להאמין שהוא מאמין במילים, למרות שעל הנייר זהו עוד גבב של עוד איזה ממרח אהבה שמיוצר כמו ממרח שוקולד. אני מתאהב כל פעם

"ככלות הקול והתמונה" אינו שיר של תיסלם. יענקל'ה רוטבליט כתב אותו לדני בסן. יזהר אשדות הלחין. במנהרת הזמן תחפשו את 1984. תקליט שעשה הסבה לדיסק בשנת 1995 (הוצאת "כנען של פעם" הליקון) הגרסה הנוכחית הוקלטה בהופעה של תיסלם בקיסריה יוני 2009.

פולארויד – שיר שנשכח ממני. השיר האחרון שהייתי מהמר, שמשינה תחדש. החזיר אותי ל"משינה" 1988. שיר קטן, לא להיט ענק בהשוואה לשירים אחרים באלבום ההוא כמו "שלג צח", "אהובתי", "ברחובות שלנו". מה זה? משינה משחררים גירסת אנפלאגד לייב לכבוד מופעי