זו הייתה צריכה להיות הופעת פולק רוגעת של צמד ישראלי הקורא לעצמו רוסו וויינברג Russo & Weinberg, אלא שקרו שני דברים: א. מערכת הסאונד קרסה בצורה, עד שרק הומור כמו של גלעד כהנא היה יכול להציל את המצב. ב. גלעד
המונח "פסטיבל פסנתר" הלחיץ את שי צברי. מה זה אומר? שקהל נשאר לשבת במקומות? זה לא הסטייל שלו, זה לא המופע שלו. זה לא הוא. חלק את חששותיו עם הקהל ("יש לי וידוי"), כאילו אומר להם, לא שמעתם ממני מה
נתחיל בשורה תחתונה: גבע אלון ודניאלה ספקטור אינם קומבינה זמנית רק לצורך פסטיבל הפסנתר. יש לה פוטנציאל לחיים לא קצרים גם בהמשך. מדובר בבליינד דייט מוסיקלי שצלח. לא משהו צפוי. שני יוצרים אישיים וייחודיים מאוד מנסים לכרוך זה את הרפרטואר
"צד ב'" של שלום חנוך הפך לערב אחד ל"צד א'". השירים, שאין לכם סיכוי לשמוע אצלו רוב ימות השנה, קיבלו היתר מיוחד מפסטיבל הפסנתר להגיע אל קדמת הבמה. מעניין: כי הקהל שהגיע לערב הזה בחר במודע לוותר על להיטים, להאזין
אשה ערביה שרה חצי עברית חצי ערבית בזמנים של שנאה וגזענות. מנסה ומצליחה לדלג מעל הגבולות האתניים-פוליטיים. כבר הודיתי באשמה: פספסתי את נסרין קדרי, כשיצא אלבום הבכורה שלה. גיליתי אותה ואותו בתצוגת הדגמה לקראת פסטיבל הפסנתר 2015 באולם "אסיה" במוזיאון ת"א.
ערב כזה לא יחזור. ריף כהן לא תשחזר אותו. מי שהיה הרוויח. המבקר בבעיה. אתה לא יכול להמליץ על מופע חד פעמי, משום שהוא אכן – אחד ויחיד. גם ריף כהן – אחת ויחידה. היא כנראה תמציא את עצמה מחדש גם
קניה ווסט פרץ עם סמפול של Daft Punk לבצע את Stronger. " אל תהרגו אותי, היפכו אותי לחזק יותר", ביקש הראפר. התפאורה ספרטנית, הבמה ריקה, והתאורה דרמטית. לא האמנתי למשמע אוזני: נערות בנות חמש עשרה מדקלמות את הטקסטים שלו כאילו
אנחנו בתקופת עשרת ימי תשובה, בין כסה לעשור. חלק מהקהל שהגיע לקיסריה לשמוע פיוטים מפי דוד ד'אור ואורחיו איחר להגיע לתחילת הערב, כנראה מחשש לחילול שבת. כשהגיע, הוא חיפש מושבים בחושך. הקימו שורות. אנשים קמו, צעקו. הפריעו. יש מי שדפקו
מה אני עוד יכול לעשות עם המוסיקה שלי, שלא עשיתי עד עכשיו, שאל את עצמו רמי פורטיס לקראת השקת הדיסק החדש בבית האופרה. רגע, אופרה? בוא נשחק אותה אופרה. בארבעת השירים הראשונים, קלאסיקה מובחרת מהרפרטואר שלו, החל מ"אגם ענקית", קיבלנו
חמש שש שעות אחרי שהאזנתי לדיסק, הגעתי למוזיאון תל-אביב, מופע צהריים להשקת פרק ההמשך לאלבום שירי האחים צלאח ודאוד אל כוויתי, חיבור נדיר בין מוסיקה עיראקית לרוק ואלקטרוניקה, עליו חתומים דודו טסה וניר מימון. (ראה ביקורת האלבום) השוואות? מתבקשות כמעט
אתניקס הכינו חגיגה להיכל. לפי התאורה – חו"ל פלוס. לפי האווירה – קלאב דאנס חו"ל. הקימו את הקהל בשלבים. כמו שיגור לוויין. נחמה הודיע בכל פעם באיזה שלב של השיגור אנחנו נמצאים. לפי הרפרטואר – זו לא הייתה השקת לאלבום
שמעון בוסקילה, יליד אופקים, בוגר נתיבות, הגיע להיכל התרבות בת"א. נקודה. עכשיו הוא יכול להתעורר מהחלום ולמשש את עצמו. זה קרה אחרי שלא ישן יומיים, כך סיפר לקהל. בסופו הסוער של הערב, כשהאדרנלין ירד, הוא יוכל להרשות לעצמו לישון טוב.
מהרגע הראשון היה ברור, שאזור הישיבה מול הבמה יהפוך שטח עמידה צפוף. לא רק זאת, אלא שאחרי שלושה שירים, הקהל כבר הצטופף מול ברט אנדרסון המטפטף מזיעה. אין לי מושג אם לזה ציפו יושבי הכרטיסים היקרים בשורות הראשונות. רוק לא נועד
שני כסאות, שולחן קטן, שתי כוסות מים. תפאורה נזירית למהדרין, תאורה פונקציונאלית. זה כנראה מספיק למפגש המחודש ההיסטורי והנדיר בין שני ענקי המוסיקה הברזילאית, ג'ילברטו ג'יל וקייטנו ולוסו בהיכל מנורה. מוסיקלית, ההופעה מתאימה למקום אינטימי, בטח לא לאיצטדיון: שתי גיטרות
מאחורי ישבו שתי נשים, שחיכו בציפייה דרוכה ל"מאיה". מבחינתן, מופע של שלום חנוך ללא "מאיה" אינו מופע של שלום חנוך. ברוב השירים האחרים הן פטפטו, מה שגרם לי להעיר להן. "חוצפן", צעק עלי הגברתן שישב ביניהן. "מי אתה ש…" שתקתי.
את השורה האחרונה אני מעביר מעלה: זו הייתה כנראה הפעם האחרונה לשמוע את האגדה בחייה. אם יש זמרת שראויה להיקרא אגדית – זוהי בטח ג'ולייט גרקו. היא סיימה את הערב בז'אק ברל של "נה מה קיטה פה". רגעים שהם כנראה
הרשת חשפה כבר הכל. היוטיוב יכול לחסוך כרטיס. זה לא רק השיר "תנו לי לבדר אתכם" שפותח את ההצגה, שנתן לרובי ויליאמס את השם לטור הנוכחי שלו. ויליאמס אכן חושב ומתכוון במונחים של תנו לי לעשות לכם שאו. הבחור פרופסור
צהרי שישי. אנחנו בבכורה של הבכורה. ההופעה תוכננה למוצ"ש (18.4). כשפעמוני הביקוש צלצלו סולד אאוט, פתחו קופה ליום שלפני (17.4), כלומר ההופעה בשישי הפכה להופעה הראשונה. לפי הסטנדינג אוביישן – כל הכרטיסים יחטפו גם להופעה שלישית של יהודית רביץ והפילהרמונית.
מי אמר שהבלוז של רוברט קריי נשמע לבן מדי? כלומר שזה אינו השיקאגו בלוז הקלאסי סטייל וילי דיקסון, מאדי ווטרס, האולינג וולף, ג'ון לי הוקר. בואו נקבע מיד: לקריי יש בלוז, הו, ועוד איזה בלוז, כן, גם הבלוז השורשי. כמו
לשלמה גרוניך צריכה להיות סימפטיה לחולון. פעם שנייה בשנתיים האחרונות שהיא מכבדת אותו באירוע חגיגי. הפעם הראשונה – לפני שנתיים – במרכז שטיינברג במרתון שנקרא "אמנות קונספטואלית", הפעם, בתיאטרון חולון, לרגל קבלת פרס מפעל חיים מידי ראש העיר, וכמו אז
אנחנו בהדרן. לאה שבת מתיישבת ליד התופים ופותחת בנגינה. הרמתי גבה. מה הקטע? כעבור שניות היא קמה ופצחה ב"השיר שיביא לך אהבה" המוכר מגלי עטרי. גימיק? – לא. הקצב שיצא ממנה בא מהמקומות האלה. "את רוצה לשיר את השיר שיביא לך
ביקורת מוסיקה היא לרוב עיסוק עקר בהגדרות סגנוניות. כשאני שומע "בלונד רדהד", אני מבין כמה זה מיותר. אמרו "אלטרנטיב רוק". "דרים פופ". ארט פופ. אמרו. אלו אגב הגדרות שכיחות כשמדברים על השלישייה. הרחבת השכלה? ממש לא. תבואו מוכנים עם השירים,
שר התרבות של ברזיל לשעבר חוזר לשורשים בדרכו שלו. ז'ילברטו ז'יל בן 71, שיער אפור במקום תספורת הדרדלוק של פעם, מצטרף לגל הקשישים בעשור השביעי שלהם, שרוקדים על הבמה, לופת גיטרה חשמלית אדומה, מוביל הרכב עם כלים פולקלוריסטיים כמו אקורדיון
"היה סבבה", אמר הזמר ג'ואי ברנס בסוף הערב. סולן קלקסיקו למד עוד כמה מילים מחניפות מאוצר הסלנג. לקראת סיום שלף אותן. רגע של – אני הולך להחניף לכם, הכל בסדר, כי אני עושה את זה בכל מדינה אליה קלקסיקו מגיעה.
טיפ ממדריך ההצלחה ברוק המקומי: עשה יום הולדת לתקליט ישן. אם אתה אמן מצליח, יש סיכוי ששיחקת אותה סולד אאוט. אבל כדאי גם שתהייה ברי סחרוף, ושיהיה לך אלבום ששווה לחגוג עליו. הגעתי לערב האחרון המפוצץ מתוך חמישה שחגגו 20
אני ממשש את עצמי. יש רגעים, שאתה מצטרף לשרים בלי לשאול שאלות. זה קרה ב"והיא שעמדה" בסיום. עזוב אותך ממי שאתה, חילוני או דתי. תקשיב לצלילים ולשירה. תן להם להלך עליך. התבוננתי בקהל. הרבה חובשי כיפות. גם כאן, כשמוסיקה אמורה לבטל
ארבעה ימים אחרי שכתבתי על הדיסק – אני מקבל המחשת השקתו בלייב. בטח שחולפת מחשבה – אם הדיסק כל כך טוב, למה לקלקל לעצמך. אחרי הכל תזמורת קלאסית – יכולה להיות נטע זר (ומשעמם) במופע שמשתייך לז'אנר, שאינו חנוט בחליפות
כמו שמרגיש ליבו של כותב שורות אלו – הראל מויאל עדיין לא שם – לב הקונצנזוס, הגם שהוא מכוונן לתדרים הגבוהים של אהבת הקהל באגף המיינסטרים בין שלמה ארצי לשלומי שבת. צריך להודות: הכוונות להגיע לקיסריה – ברורות. הראל מויאל
עידן רייכל מצטרף לעילי בוטנר וילדי החוץ? הפרויקט של רייכל את בוטנר? זו יכולה להיות הסנסציה של השנה, קונטרה אשכנזית ענקית לפופ הים-תיכוני, להיט סולד אאוט לחמש השנים הבאות. זה לא יקרה, אבל זה קרה. רייכל הגיע חד-פעמית לערב ההשקה
אור אדום מהשיר הראשון עד השיר האחרון. פניו מואפלים. רק הפלאשים חושפים את מה שמארק לאנגן מנסה להסתיר. קולו של מארק לאנגן – זה כמעט כל הסיפור, לא הפנים.הוא הגיע עם Blues Funeral, אלבום שיצא בהתחלת השנה, מחבר אותו לשירים
