הופעות חיות

"Do you want heavy?! Metallica gives you heavy!" – זועק ג'יימס הטפילד אל האלפים האצטדיון. נו טוב, בטח יותר הבי. כמה שיותר הבי. הטפילד כבר משחק אותה כמי שמספק צרכים של קהל. רוצים הבי, תקבלו אותה מה-זה הבי. סאונד? אז מה

כל הגוף שלי מתפתל הלוך ושוב אבל זה מאוחר מדי אין תרופה ואין הרגעה כל הכאב הזה שאנחנו מייצרים הדבר הממושך, המטורף והגרוטסקי הזה שקראנו בטעות "אהבה" אבל זו לא אהבה גם הפסנתר שר איתו את המילים. אסף אבידן באקווריום

.אם אתם אוהבי קלפטר ז"ל – תתעלמו ממה ש-Yes עשתה לשירו "דמיון חופשי" באמצעות נועה קירל.  קוראים לזה – הזנייתה של אומנות. כאנטיתיזה כקונטרה אלך אל פינת הנוסטלגיה.הוציא את קלפטר מהבויידעם ואתן לרוחות הרטרו להחזיר אותו. אנחנו בהקלטה חיה, בית

אני אוהב לחזור לשירים של הנטאשות. זה לא שכל שבוע אני מטפס על סולם להוציא איזה אוסף או את ה"בלה בלה", אבל הנה הזדמנות להתרפקות: מתאימה לי במיוחד המלנכוליות הפיוטית שלהם. דוכין המדוכדך תמיד השלים את שטרית הרומנטיקן הבלוזיסט. בואו

כמה שפבלו חיכה לרגע הזה, להגיד "ערב טוב, קיסריה", מול חמשת אלפים איש מתמוגגים. אז "ערב, טוב, קיסריה!" תודה שבאתם ונתתם לי את הכבוד להגיד "ערב טוב קיסריה". לפניי עמד פה  שלמה ארצי, ובחיים לא הייתי מאמין שאני אגיע למעמד שלמה ארציי

שאספר מה דמיינתי לרגע? דמיון כל כך פרוע, שאני מהסס אם לספר. אבל נלך על זה: ובדמיוני מיקי גבריאלוב מכריז על האורח הבא, והנה – אל הבמה צועד מבויש משהו הבחור הגבוה והנחמד הזה ששר את מיטב להיטיו הגדולים אוחז

אצל דיאנה קרול,אין הרבה טקסים. לא מסרים ולא הסברים. בלונד על שמלה שחורה, שלושה נגנים. מתיישבת לנגן. לטס דה מיוזיק סווינג. ויש לה סווינג. שם אלבומה האחרון – "לילות שקטים" התאים לערב. יש לה נוכחות קולית (מ – Cool), מאופקת,

עזבו אותם מביקורת. איך לכתוב ביקורת על מוסיקה צוענית שנשמעת הדבר הכי אותנטי? פותחים בטראנס ומסיימים בטראנס. טאראף המטרפים. קרקס המוסיקה בא בעירה. משהו חם עד לוהט. כבר תרגום השם של החבורה נותן את התמצית. קוראים להם "חבורת שודדים הגונים".

באחד משיאי הערב, התבקש הקהל לקום ולהצטרף ל"במבולאו" עם דוד ד'אור והג'יפסי רייס, מהדורה עכשווית של הג'יפסי קינגס. אמפי קיסריה של השנה האחרונה הרי אינו רגיל לקהל יושב. משבי הרוחות הים-תיכוניים של המוסיקה ה"מזרחית" הביאו ליציעיו את הקהלים הכי חמים

דבר אחד סיקרן אותי באותם רגעים:  מה סשה ארגוב עצמו היה אומר על העיבודים שבולאני רקח למוסיקה שלו. כמו שאני זוכר אותו, הוא לא הכי אהב שעושים כל מיני מניפולציות על המוסיקה שלו. סשה אהב שהיא מנוגנת ומזומרת הכי קרוב

הוצאתי את התקליט של 1972. שני ילדים מתולתלי שיער יושבים גב אל גב. מצטלמים בשביל העטיפה. ואם נעשה חשבון בתוספת שנתיים מאז הקמת ההרכב (1970), ואנחנו מקבלים 39 שנים. בואו נרשום במילים: שלושים ותשע שנים עברו מאז שני יוצרים נפגשו

פיק רוק אלקטרו פופ על רקע מדונות בתוך אמבטיה סטייל אמנות קלאסית (חוש הומור או רצינות לשמה? ולמה הן לא רוקדות?), טקסט אינסטנט שמחובר היטב לצלילי הדאנס, שאמנם – כמה לא מפתיע שולחים לרחבות בלילה. ריקוד שלא נגמר – כמו

את "One For All" ניגנה השישייה בתחילת החצי השני של הערב. זהו הקטע שעל שמו נקרא ההרכב, למעשה הקטע שסטיב דיוויס, נגן הטרומבון של הערב, כתב בשביל חבורת המסנג'רס של ארט בלייקי, המתופף האגדי שהלך לעולמו ב-1990, שפגשתי כאן בהופעה ההיסטורית

שיתופי פעולה בין ענקי מוסיקה שנראים מצוין על הנייר, לא תמיד מוכיחים עצמם בפועל. להיפך: הם יכולים להתברר כמגלומנים וחסרי השראה. אבל כשאגדות כמו הפסנתרן צ'יק קוריאה והגיטריסט ג'ון מקלפלין נפגשים, תמיד יש תחושה, שלא יכול לצאת מזה משהו רע, ויש

רציתי לשמוע את דעתו של נתן זך על מוסיקה ישראלית עכשיו, אפרופו מפגש איתו ועם נורית גלרון לקראת אלבום שבו היא שרה משיריו. זך מזג לעצמו כוסית יין אדום והתלבט מה חריף יותר לומר – "דרעק" או "זבל". ואחרי ששמעתי – הבנתי שכשנכנס יין,

מוסיקת קאונטרי, עיבודי דיקסילנד. בלו גראס.  ברוס ספרינגסטין הגיע לדאבלין לעורר געגועים ולהתגעגע בעצמו. מצדיע לשורשים של המוסיקה של אמריקה, שזה באיזשהו מקום נוגע לאירים. Eye On The Prize הולך לכיוון גוספל בשירה ודיקסילנד בעיבוד. וזה גורם לך לקום מהכורסה ולהצטרף לחוגגים ששרו עם ספירינגסטין

  מה אצל שרית חדד כל-כך "פסנתר" שהיא הייתה ראויה לפתוח את פסטיבל הפסנתר מארח יותר מאשר, נאמר, חוה אלברשטיין? איזונים של אפליה מתקנת? קידום מכירות של הפסטיבל? אני לא הייתי מוחק שום אפשרות. לא יודע איפה יצא לכם לראות את