בסגנון הפלמנקו, הג'יפסי קינגס מעולם לא הגיעו להערכה לה זכה נאמר פאקו דה לוציה. הם עסקו במיסחור הפלמנקו, פנו בעיקר למי שאוהב את הפרחים הצבעוניים של הסגנון, לא למי שמחפש שורשים. לעיתים אלה היו פרחים מפלסטיק. הג'יפסיז עשו פלמנקו חאפלה
רוצים שירה בציבור באנגלית? האסלהוף, זמר ממוצא גרמני (54) אסף את האהובים עליו מהשירון האמריקני ועשה להם קאברים. מתרפקי הסוונטיז ימצאו כאן את "ריינסטון קאובוי" (גלן קמפבל), "בלו באיו" (רוי אורביסון), קליפוניה גירלס (ביץ' בוייס"), "ריינדרופס קיפ פולינג און מיי
אוהב ג'אז שמגיע לפריז, יחפש את המועדון הזה, DUC DES LOMBARDS בגדה הימנית של הנהר, מהיותר מיוחדים-מובחרים בעיר. "דרייפוס ג'אז" מצדיעה בדיסק לנגני הג'אז שהופיעו במועדון, ביניהם: פרנק אווטאביל, סילביאן לוק טריו, הנרי טקסייה וטריו אזור, ז'אן מישל פילק טריו,
אחת מהשתיים: או שמקורות ההשראה של "דה ווקמן" (ילידת 2000) יבשו או שהם גילו דברים שאנחנו לא ידענו. מה מביא להקת אינדי רוק מניו-יורק להקליט גרסה לאלבום השיכורים "פוסי קאטס" של הארי נילסון וג'ון לנון מ – 1974 שהביקורת שחטה
קינן מתארת כישלון ביחסים. היה פספוס מצידה בקשר שהיא רצתה ליצור – "לא ידעתי מה לומר/ היא חתמה את השיחה/ וידעתי שהפעם בלי ספק/ זאת הפעם האחרונה". ובהמשך שרה קינן על גשרים שנשרפו, על בזבוז כלי הנשק ("החיילים") על הטעויות
יזהר אשדות מתחיל לסכם דרך, בשיר שיוצא לקראת אלבום אוסף חדש שלו: בגיל 50, מניחים את כלי המלחמה, מתיישרים על כביש לכיוון אחד, אחרי החלומות, האהבות והאכזבות שכבר הפסיק לספור. יש כבר תחושה של הליכה בעקבות הגורל, ומה שנותר כחולשה
פרק ב' של בלקפילד (סטיבן ווילסון + אביב גפן) נפתח בבלדת פופ פשוטה ויפה על מומנט יחסים של לילה בינו ובינה – מבוצע בקולו הגבוה של ווילסון מלווה בהרמוניה ביטלסית, ובהמשך מעבר גיטרות מהוקצע, מנגינה מאוד קליטה ומחניפה, קצב שמייצר מתח
אחינועם ניני – NOW ההופעה גיל דור: ניהול מוסיקלי וגיטרות, זוהר פרסקו _ כלי הקשה, ז'אן פול זימבריס – תופים, עדי רנרט – קלידים וחצוצרה, הגר בן-ארי – בס, מור הפקות-כספית לקראת סוף הערב היא קופצת, מפזזת. לבדה. יחפה. במעגלים.
כיפת צמר על ראשו. שקוע בכיוון גיטרה. פתיחה אינסטרומנטלית ארוכה. מרגישים מיד שפה זורם משהו אותנטי. אני יושב ב"תמונע", מוסך שעבר הסבה, ברחוב שונצינו, איזור המוסכים של תל אביב. אווירה שקטה. אקוסטיקה טובה. יין אדום טעים. מועדון, בר, מחובר לתאטרון.
איפה חביבי? התברר שעל הפתיחה הם נשארו מאחורי הקלעים. שלומית אהרון לבדה לקחה לעצמה את הבמה לשישה-שבעה שירים בלי ששלושת הגברים יזמרו-ישתובבו-יפזזו ויתחייכו לידה, מנסה להראות (ולהיראות) – שהיא יכולה למלא בזכות מה-שיש-לה. המונולוג שהיא פותחת בו על ההתלבטות להיות ביחד
תגידו שאילן וירצברג לא זמר גדול, תגידו שהמוסיקה שלו נשמעת נאיבית משהו, שככה ניגנו גיטרות בשבעים ובשמונים, אבל אלה בדיוק הדברים שעושים את הדיסק הזה למיוחד ואותנטי כמו שרק אילן וירצברג, ההוא מ"הבציר הטוב" – יכול. לוירצברג לעולם לא יקראו
יש לו בשיר "שעון חול שעצר" וגם "מחוג קטן" שעמד על הרגע האחד הזה – שביניהם נעלם. (למה צריכים שני שעונים בשיר אחד?) הוא רוצה ככה סתם ליפול אל עבר המחר ולא "לקלוט מידע אכזר", כי היא עושה לו טוב.
מלווים: עובד אפרת: גיטרות, גיטרה בס, ערן וייץ – גיטרות, אבי אגבבה – תופים וכלי הקשה שירים: האמנם, סולם, הגן הבלעדי, פרח הלילך, אוהב או נאהב, מרתיחים מים, מדברים, כמעט שנתיים, האהבה מאלתרת, קלפים, אמא נאנחת, בוקסקרבוים, טווס הזהב, געגגועים,
טיפקס תייצג את ישראל באירוויזיון?! בשביל הבשורה הזו הקימה רשות השידור ועדה מורחבת? מה ללהקה הזו ולאירויזיון? קובי אוז – אתה מסכים? לא חבל על זמנכם? הרי אתם ממש לא פונים למכנה המשותף הנמוך הזה. אתם מבזבזים את זמנכם. לא
מתיסיהו הוא המוח והלב היהודי של הרכב רגאיי מברוקלין שמחובק לאחרונה חזק על-ידי מבקרי המוסיקה וגם התעשיה. גימיק? גם זה. אבל לא רק. מתיסיהו (מתיו מילר) כבר מוציא אלבום השני, והוא אינו מהסס לקחת צלילים גם מהכהן הגדול של הרגאיי
