זהבה בן מקוננת בסלסול "אביר נעוריי אני כל חיי בשבילך", ועפר לוי ממשיך אותה בהתבכיינות מאונפפת "הביטי אלי אני כל חיי בשבילך". דואט האהבה-התייפחות הזה מעוטר במוסיקה ערבית מעובדת לפופ מיוסיק. מקום ראשון בטופ טן של שירי הדיכאון המקומיים. תן
בהתחלה זה נשמע פסקול קולנועי נעים, אבל בהמשך זה הפך למוסיקה קסומה העומדת בפני עצמה. הנפשות המנגנות: איציק לוי בצליל חליל מחלחל ויחיאל חסון בגיטרה שנשמעת רהוטה ופריכה. על הקלידים והעיבודים העשירים חתום אלון דנין. הם ניסו לחבר הכל, קלסית,
עוד אחת שנולדה להיות רוקרית, שמגרדת מתהומות הרגש עוצמות הבעה. אשלי סימפסון עושה רוק ממדרגה ראשונה, נתמך גיטרות חשמליות סופר מקצועיות. סימפסון מספרת סיפור של ילדה שהוריה עזבו בגיל 6 בקטע "שאדו". "זה היה כול כך קשה להיות אני, נעזבת
קומפאי סקונדו הגיטריסט והזמר, משתייך לקבוצת הבואנה ויסטה, החבורה שהוחזרה מההיסטוריה של החמישים וגילתה לעולם את שפופ הקובני הישן, ה"סון" וסגנונות אחרים, שששלטו בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת – חי וקיים. קומפאיי שמת לפני כשלוש שנים בגיל 95, השאיר אחריו
ממשיכים עם המומנטום של הבואנה ויסטה. כמה מושג היה לנו במוסיקה קובנית לפני הסרט הדוקומנטרי הזה? זה עוד אוסף של אמני הדור ההוא, בכול הסגנונות האותנטיים, הזמרים והמוסיקאים שקיבלו צ'אנס שני בקריירה שלהם באיחור של איזה ארבעים שנה. רשימה: אליאדס
"יש כאן עתיד שקשה לנשום" הרבה שירי ביאוס שמעתי לאחרונה. אנשים צעירים במחוזותינו מתבאסים מהמקום, מחוסר התקווה, מהמקום שלפעמים נראה הכי מחורבן על פני הכדור. בשירי ביאוס, משתפים את הבת זוג ("אל תחלמי שנחיה פה" וכו') בואו ניגש לשיר, הקול
כל כלה הייתה מאחלת לעצמה שיר כזה לפני החופה. אגסי כבר רואה בעיני רוחו את בחירת ליבו בתוך הטקס, בשמלת כלה לבנה, אוחזת את אמא וגם מזילה דמעה. ואז – יוצא בהצהרה: "את האשה הכי יפה של… אבנה לך בית
איך השלוש זכו בגראמי? שמעתי את הדיסק. קאונטרי מיוסיק בסדר, אפילו מלהיב בשירי מסוימים, אבל לא דבר שאצלנו רצים לספר לשכנים שממול. נטלי מיינס עם האחיות אמילי רובינסון ומארט מקגווייר כתבו שירים שמכסים נושאים שונים, כולל שיר בו השלוש מחטיפות
שיר תקווה לארצנו הקטנטונת, שמגיע דווקא מאישה נוצריה, ילידת גרמניה, וסנה בולר, פטריוטית גדולה של ישראל, שעלתה לפני כ-10 שנים לארץ, למרות חייה המשגשגים בגרמני, הצטרפה יחד עם בעלה יורגן בולר לפעילות של הקהילה הנוצרית למען ישראל. בולר, באקצנט לא
מה שנשמע כמו סקנדל שעושה כל אישה שלישית לגבר שלה, הפך כאן לאחלה רוק עם ביצים. פעם ראשונה שאני שומע אילנה אביטל לא קיטש, לא פשרות, אלא עד הסוף. בקטע הפמיניסטי הפשטני הזה מרימה האישה את נס המרד – אתה
שירים: בעיר הזאת, מילי, קונפורמיסט, אלנבי, איש קש, 180, זאב, למה את הולכת לבד, שנים חסומות, כביש מהיר, העיניים שלה, הרעב, פצעים ונשיקות, כל החבר'ה, עוד פעם, מספיק בן אדם, גשם חזק, סאן חוזה. הדרנים: הסרט נמשך, דם, מכה אפורה,
קחו קמצוץ מפרדי מרקורי ההתיאטרלי של קווין, הוסיפו קורטוב של Beck תערבבו עם שתיים-שלוש טיפות של הווילאג' פיפל ועוד ארבע של בי-ג'יז וגם משהו מ-Scissor Sisters ותקבלו מיקה, 23, קול פלצט מדהים, וירטואוז, מלחין, מפיק, מעבד יליד בירות שגדל בפריס
אנחנו על הגל האתני. רוכב עליו הדור שמנסה לשמר. לא תמיד זה יוצא אותנטי, מיוחד ומרתק. המוסיקאי והיוצר יובל לוי מקדיש את הפרוייקט "חמארה" בו הוא עסוק כבר חמש שנים לשילוב של שירים בעברית עם אלמנטים מסורתיים מרוקאים, ארמניים, ספרדיים.
אז מה קורה בשגרת הבוקר של זוג. פותרים דברים קטנים כדי "שיהיה מושלם" ושוב היא מספרת על חלומות שחלמה עליו. הכל כאילו נחמד וטוב, אבל לפעמים "משתוללת סופה כמו באיסלנד". ובכל זאת הנחמה – "אלמלא היית כאן/ אין לי שום
נורה ג'ונס, 27, עולה כיתה. 13 שירים חדשים מקוריים (פעם ראשונה שהיא כותבת את כל השירים) הם הקבלות והתעודות של אלבום הסולו השלישי שלה. שירים של בחינת סביבתה, לרוב שקטים, על יחסים, גם שירים פוליטיים, מלודיים להפליא, כשקולה קול מספר
גבריאל הזכירה לי מאוד את טרייסי צ'פמן, בטון הקולי גם בצורה ההלחנה בשיר "ילד מפתח", סיפורו של ילד בן 6 שגדל בתנאים נוראים. אלבומה החמישי מגלה סינגר-סונגרייטרית ששיריה מחלחלים בקלות, מלודיים להפליא בסגנון בלדות המיד-טמפו. שרה על הבינו-בינה בלי דרמה,
לא, אני עדיין לא הולך להעיף סופרלטיב שברק חנוך הוא הדבר הבא ברוק המקומי. עדיין לא. בואו נמתין עם זה. אבל לפי הופעת ההשקה של אלבום הבכורה, זה יגיע, ואני מקווה בשבילו שזה לא מאוחר מדי. אחרי הכל ברק חנוך
מומי לוי בא לגלות לנו – אהבה מהי. הא עושה את זה בחלק מהשיר בשיטת האלימינציה: "שירים שקל מדי לכתוב – זאת לא אהבה". לא נראה לי שהטקסט הזה היה מאוד קשה ומסובך לכתיבה. אינו עובר גבולות הנדוש – "כמה
הטון של הדס דגול משדר רטט של תסכול ודאגה. הקול – מיוחד, נקי, צלול. היא שרה על הריצה הזו בחיים לקבל משהו, אבל אז מתברר שלא רודפים אחריה, וכל הבעיה קיימת אצלה – "האם זה געגוע או פחד מלבד". ויש
האם זה אותו הרכב של "נצא לסרט"? בדקתי. לא האמנתי. ואללה. עולמות שונים. מאקוסטי מרוכך לרוקיסטי חסר פשרות. השיר נפתח בזעקה "היי אתה", שום קשר ל"היי יו", של פינק פלוייד, הבנאדם יושב על ענן ומסתכל משם על דברים. אחר-כך מתחילות
סעדו, כוכב נולד ותגלית מבטיחה, תואם עמיר בניון, מנסה לשכנע אותה שהוא אולי נראה ונשמע מצחיק מבחוץ, אבל אמת אבסולוטית בוערת בו מבפנים, והעסק רציני. קול רגשני מפריז לטעמי בדימוי "אני יורק עלייך דם". תירגע סעדו. הוא גם ישלח לה
אל תעירי אותי עכשיו, מבקש יוני אורן, סולן צ'וקה. את לא רואה שאני חולם? מנסה לכתוב לך… את אשה סתם אשה"… נו טוב, צ'וקה, תרשו לי לא לנסות לפרשן את ההבלחה המילולית הזו, או את השיר שנקרא "רמי מאירי". (שו,
איל גולן כבר לא יכול לסבול, לא יכול לישון, יען, שערורייה, היא לא נותנת לו להיות ראשון אצלה. איך החרוז? גאוני, לא? עצוב? תשכחו מזה. מה שמחים הם החייים. בידיים, בכפיים, ברגליים, באצבעות, בפנים, יאללה אל הסלסה-חאפלה. מה סבל, איזה
סקסופון סופראן משמיע קול תפילה, חם, מלנכולי, טון שמחלחל, שכובש מיידית. הישראלים המוכשרים חוזרים לכאן. איך היה לי ברור שגם בתעודת הזהות האומנותית של יובל כהן יופיעו מוסדות כמו "תלמה ילין" ברמת גן ו"ברקלי סקול אופ מיוסיק" בבוסטון. וגם ה"מנהטן
"זה כמו להופיע בסלון שלי", אומרת שרה מקלחלן ל-250 איש שהתקבצו לשמוע אותה בקונצרט בינואר 1998 באולפני VH1 בלוס אנג'לס. מקלחלן סיפרה כי באותה שנה, על רקע מות קרט קוביין, מאזינים מוכנים לשמוע שירים בסגנון פולק אישי על אמנים שהיו
אני חוזר לאלבום שיצא בסוף 2001. כשמריה בטניה שרה אהבה אני נכבש – כמה בקלות, הורסת, הורגת ברכותה. במנגינות העצובות. בהרמוניות המלטפות. אם להגדיר מוסיקה כפואטיקה, אז maricotinha היא פואטיקה מוסיקלית. באותה שנה חגגה בטניה 35 שנות קריירה, הזדמנות טובה
