ג'אז לרגעים "בלתי נשכחים"? למה התכוונו העורכים? האם לצלילים שמזכירים לנו רגעים כאלה בחיינו? שמסייעים בידינו לתחושת ה-דז'ה וו או אולי הקטעים כשלעצמם הם האולטימטיביים, ה"בלתי נשכחים". אחרי ששמעתי 13 קטעים, ג'אז מלודי להפליא, הייתי בוחר ב"ג'אז לרגעים רגועים". רגע
הלאטין ג'אז תמיד חוזר, וזה טוב. לאטין ג'אז זה למעשה, לטינו-אמריקנו. במחצית הראשונה של המאה הקודמת הגיעו הרבה נגנים-מהגרים קובניים לערים כמו ניו-אורלינס לחפש עבודה. מכאן מתחיל החיבור – בין הג'אז והבלוז האמריקאניים למקצבים הקובניים. אבל הפריחה הגדולה בחיבור בין
דף היח"צ שהגיע עם הדיסק מדבר על "מוסיקה נוסטלגית ומתוקה לסבא וסבתא, לאבא ולאמא, לדור המבוגר, לגיל הזהב, שירי נערותם ואהבותיהם הראשונות… אי שם בחמישים. רק שכחו לציין שמותר להביא את זה גם לבני 30 ומעלה/מטה, שאמנם לא היו בתכנון
לאחר שסיימון וגרפונקל נפרדו, פול המשיך סולו, והוציא אלבום אחרי אלבום כמעט כולן מצליחים. האוסף הזה כולל 36 שירים חיוניים למתחילים ולמתקדמים. נתחיל באיכות הצליל, כי זה אולי יתרון המשמעותי הבולט באוסף החדש על פני אוספים קודמים של סיימון. פשוט
איטליה נמצאת חזק על מפת הנוסטלגיה המקומית. כול שיר נושא מזכרת. פעם, להזכיר לכול המתגעגעים, המושג "אירוויזיון" היה רחוק מאיתנו כמרחק בין הרדיו לטלוויזיה. בשביל העם היושב בציון היה רק פסטיבל אחד – פסטיבל סאן רמו האיטלקי. אנחנו מדברים על
המילון מגדיר "מוסיקת קאנטרי" כסגנון שמקורותיו שירי בוקרים ומוסיקת Folk. מוסיקה של מסורת. צורתה הפשוטה היא הסיבה שיש לה אינספור וריאציות על נושאים דומים, ממש כמו הבלוז. לשני הז'אנרים יש נושאים, זהים, וגם מוסיקלית – משיקים לעיתים. במהותה – מוסיקת
מדהים איך האינטואיציות שלי עבדו: לפני ימים אחדים שלפתי את "האוסף האיטלקי" הכפול שערך אילן בן שחר – הלהיטים הגדולים של איטליה ופסטיבלי סאן רמו משנות השישים והשבעים, שיצא בהד-ארצי ב-1999, והנה נוחת אוסף, ששוב מנצל את אהבת הישראלי ללהיטים
אז מיהי סופרטרמפ? זו של "השיר ההגיוני" (דגימת סאונד למטה) , אולי הכי מלהיב- מוכר- ידידותי שלהם, או של "גודביי סטרנג'ר" או של "פשע המאה" משנת 1974? איך תגדירו את הלהקה הזו? פופ רוקרים מיינסטרימיים ידידותיים לאוזן, או חבורת רוק
זה רדיו? תתכוננו לשאלה הזו, כשמישהו יקשיב למוסיקה הזו במכונית שלכם. אתם יכולים לענות איך שבא לכם. מדובר בתוכנית רדיו שערכו לדיסק כפול. תמהיל לכביש הראשי. תקשיבו לתערובת אקלקטית מאוד של שירים שאמורים לייצג "סוף שבוע רגוע" – אריק איינשטיין,
אפריקה מוכרת לנו ממקצביה שמקורם בתופים האפריקאיים. מכאן – גם הריקוד האפריקני הטיפוסי. אפריקה פחות מוכרת משיריה המלודיים המושרים, מההרמוניות והתזמורים של יוצרי המוסיקה שלה. קחו את שירי המחאה של דרום אפריקה. השירים נגועי הבלוז ממאלי . קחו את המורנות
חיפשתם בנרות את "הליכה בחלום"? – יש בשורה אם כי חלקית, אותה הגברת, אבל עברה תספורת. גם המארז – לא באיכות המארז ההוא. תקציר הפרקים הקודמים: לפני שלושה עשורים יצא אוסף משולש של 75 נעימות מפורסמות שנשא השם "הליכה בחלום"
אנחנו בפינת הנוסטלגיה. והפעם – פינה חמה. אוסף נעימות שיצא ב-1995, שרבות מהן נושאות מזכרת. התוכנית היא "הליכה בחלום" של רשת ג'. האוסף המשולש התאפשר בזכות שיתוף פעולה בין רשת ג' לבין ארבע חברות תקליטים. עפרה הלפמן – ערכה. המפיק מטעם חברת התקליטים
מהו שיר הסלואו המורח-מרטיט-רומנטי המרגש ביותר? מה שעשה לי Michelle של הביטלס בשישים, לא עשה לי כמעט שום שיר אחר. הרטטים ההם חוזרים במשבים נוסטלגיים ערים. הסלואו שזוגות רקדו בחתונה שלהם. הסלואו שעושה דג'ה-וויים. סלואו האהבה הגדול. סלואו המחץ. אבל
מיטב הדואטים הישראלים? לא תמיד נולד שידוך טובים-השניים-מן-האחד. זה קורה כשהלבבות השרים מתנים אהבים. כששני קולות חוברים "לכתוב" מחדש שיר, הם מולידים לעיתים מומנטים מרגשים. את אסופת 49 דואטים בשלושה דיסקים פותחים ג'וזי כץ ושמוליק קראוס ב – "שוב". סוגרים לאה שבת ותמר גלעדי ב"ירח
קולה המדהים והצרוד של נינה סימון מתאים לגוון רחב של חומרים, כולל סטנדרטים, פולק, נשמה, מחזות זמר. "שירי אהבה" הוא כללי מאוד לאוסף המייצג התעוזה הקולית והטווח הסגנוני המרשים. ההקלטות לקוחות מימי הזוהר של סימון בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות
לא תמיד אני מאבחן את ההבדל בין Essential ל – The Best Of, אם כי נדמה שבמקרה השני (בסט אופ) חברת המוסיקה מנסה לעשות עוד איזה הון על הכוכב. ה- Essential לא הולך רק על מה שנקרא "הלהיטים הגדולים" אלא
לא ברור מי מחליט על הטרנד הבא, אבל מוסיקה צוענית היא כבר הרבה מעבר לטרנד, והיום אנחנו בשיאו של גל צועני-קוסמופוליטי, שלפני שהוא יישבר ויתפזר, כדאי לנצלו לכול מיני אוספים ייחודים. האוסף הזה מזכיר כי ניצני הגל החלו למעשה עם גוראן
בלילות שלה לא הייתה ישועה, הוא ניסה לפרוע חובות, רצה לגעת בה שוב, זה מה שהיה חשוב לו. גוף אל גוף. אבל בלילה שלה – הוא לא מצא דרך לחזור אליה. גורש מהשמיים שלה… טקסט של כאב? אבל כשאני שומע
האם האוסף מייצג את העשור? בצורה חלקית מאוד. השמונים היו עשור הראשון של פרישה צבעונית של כל הסגנונות, מעין סיום מהפיכת הפופ שנמשכה מאז החמישים – רוק, סינת'-אלקטרו פופ, פאנק, האוס, ניו ווייב. ניו-רומנטיק, פופ גות'י וגם היפ הופ. הרבה
שירי האהבה הגדולים. חמישים, שישים, שבעים, שמונים, תשעים. כמאה "שירי אהבה" בחמישה דיסקים. אוספים הם בד"כ מחזור של אוספים קודמים בוריאציה כזו או אחרת. צריכים תירוץ – ויש אוסף. שירי אהבה אינם סוגה מוזיקלית.האוספים שיוצאים תחת "שירי אהבה" הם אקראיים.
השפן הקטן שכח לסגור הדלת הצטנן המסכן וקיבל נזלת לה לה לה אפצ'י מה דעתכם? זה שיר ילדים איכותי? בואו נודה על האמת: שרבוט כמעט אינפנטילי הפך שיר הילדים הפופולארי בכל הזמנים שממשיך לדלג מדור לדור. חינוכי? הצחקתם. כל בר
כשהרגאיי הרגיש מלך ושם על ראש הדראדלוק שלו כתר. אז הנה אחת התמציות של התקופה הגדולה: אוסף רגאיי בעריכת איש ג'מייקה איאן מקאן מהסוג שמחפשים בנרות. כותרת המשנה שלו – קלאסיקות רגאיי מתקופת הרוק, השנים 1975-9 ימי פריחת הפאנק ובמקביל
לך תתווכח עם "ירושה" של 7 אלבומי פלטינה, 8 גראמיז, מקום שמור היטב יש לבי ג'יז בהיכל התהילה של הרוקנ'רול האמריקני אחרי 60 שירים (סינגלים) במצעדים. שלושים שנה אחרי Saturday Night Fever של 1977, עדיין ההרמוניות הקסומות האלה של טריו
תמיד מתאהבים מחדש בפול אנקה. אין שום סיבה שניל סדקה, "יריבו" משכבר הימים יקופח. עברתי על 43 שירים. יש סיבה. כובש הלבבות היום? לא משהו מובן מאליו כשאתה בן 71, אבל למה לא לתת צ'אנס לקראת נוקיה. למעלה מחמישים שנות
לדבר על הסיקסטיז זה לספר על אהבות חצובות בנשמה. חלקן – באוסף הזה, מראשית השישים עד תחילת השבעים – המון שירים שהם חלק מהווייתי. רק שירים כנראה יכולים לעורר זיכרון כבוי, אולי אפילו יותר מתצלומים ישנים באלבום התמונות. לשמוע בובי וינטון שר
אוספים פופוליסטיים בדרך כלל לועסים חומרים מוכרים. רוב השירים מוכרים מאוד. הרדיו טחן אותם עד דוק לא רק בשנים ההן. גם ג'ון לנון נמצא כאן בשיר הרומנטי הכי מושמע שלו – "ברנש קנאי" Jealous Guy. אלטון ג'ון – "נר ברוח",
מי זה הרומנטיקן הצרפתי הזה מההרכב שנקרא Les Escrocs שפותח את האוסף בסטייל סמבה ברזילאי רך בקטע Assedic שמחזיר אותי ל"הבאזאר הגדול" של מישל פוגן. הוי, להתענג על הרומנטיקה הזו, נגיעה של חצוצרה. איך אמרה פעם שופטת בתחרות. אני מאוהב.
צודק יענקל'ה רוטבליט בדבריו בפתח האוסף שיצא לרגל יום הולדתו ה-75 של שמוליק קראוס: לך תדע את הסוד-קוד הגנטי שעומד מאחורי המנגינות האלה של שירי "החלונות הגבוהים" שרובם ממשיכים לככב ברשימות השידור, החיבור המוסיקלי למרים ילן שטקליס, המנגינות המופלאות שחברו לשיריו
איך נשמעים השירים של "החלונות הגבוהים" כ – 55 שנים אחרי שהתקליט הזה יצא? הסטורית, ויתקנו אותי אם אני טועה, זה האלבום הראשון שאפשר להגיד עליו – אלבום פופ ישראלי. "האחראי" העיקרי הוא המלחין ומי שגם עיבד – שמוליק קראוס, ואילו שני האחרים
משבי רוח נוסטלגיים חמים נושבים מרחבות הריקודים של השישים. שבי ירושלמי ואבי קונייבסקי, שאספו וערכו, נצמדים בסלואו מחץ לשנים ההן, ויוצאים בריקודים הסלוניים של הצ’ה-צ’ה-צ’ה, הטנגו, הפסדובלה, הואלס, הרומבה, הצ’רלסטון, הסלואו. העורכים מדברים על הוריהם, שסובבו את הוינילים עם החור
