מוסיקה ברזילאית

הדיסקוגרפיה של ביורנסטאד הנורבגי ב ECM – סובבת סביב נושאי טבע כ"סיפורי מים", "הים", "הנהר". הצלילים הם ג'אז אמביינט, אני מסכים לאחת הבקורות – "טון של פואמה". קטיל ביורנסטד בפסנתר מינורי צלול, דיוויד דרלינג בצ'לו עמוק ומהורהר, ג'ון כריסטנסן בצלילי

שומדבר לא מסגיר את מוצאה השוודי. היא שרה ג'אז כמו צ'ט בייקר, טון שברירי-רך מהורהר, אווירה אפלולית. היא רומנטית, היא מלטפת את המילה, היא מסתורית, היא שרה בהתייחסות פנימית, בקריצה לבילי הולידיי. זה אלבום שמוקדש כולו לשיריו של סלבדורה פו,

פורטיס כפולחן רוק מקומי, מה שנקרא "קאלט רוק". ופורטיס משחק לידי החבר'ה שצועקים לעברו "משוגע". הריטואל הזה עובר מדור לדור. ליצן כזה, אחוז תזזית שהולך על השאו הקירקסי. מכנסיים שלושת רבעי מחחת לברכיים, נעלי התעמלות והצמה שמאחורי הקרחת החדשה, מגבת

המילה "חוויה" אינה נמנית על המילים השגורות בשפת הבקורת, ולא רק מפני שהיא נודפת מבאנאליות. אלא שהפעם ב"זאפה" היה ריח של חוויה באוויר. שתי אגדות, שניים מהאבות שהגיעו לחלוק במה אחת בכרטיס אחד. אינה איך כתב מישהו: רוחות הרגאיי מנשבות

הבלדה היחידה מגיעה כבונוס כשהביונסה עושה את – Listen מ"דרימגירלז", הסרט החדש שלה. כאן היא נשמעת לחלוטין הדיווה העכשווית של האר נ' בי. איזה קול ואילו עוצמות. זה סוג ה-Soul שעדיין מצליח לרגש. אנחנו באלבום ב' של ליידי בי. הלא

תמיד נדמה שהם ישובו, והנה זה אינו חלום. פונץ' עדיין כאן ועכשיו, אחרי כל השנים הגלגולים והתהפוכות. לא סתם שבו. פסטיבל של שלושה ערבים רצופים עשו להם. למה? יש לפחות סיבה אחת למסיבה – אלבום חדש "פינוקיו". אבל כדי להבין

היתרון באלבום הזה של הנדריקס הוא באיכות הסאונד. בשוק הסתובבו הרבה בוטלגים מההופעה הזו ב"ברקלי תאטר" במאי 1970, אבל הדיסק הזה גדול על כולם. למי שיש כבר הכול מההופעות החיות (האי ווייט, פילמור ווסט) של אגדת הגיטרה חשמלית, חייב גם

מירי בוקעי מוכרת כזמרת מהתזמורת שמנגנת אצל יאיר לפיד. טלוויזייה היא מקדם מכירות, אבל עד גבול מסוים. קול יש לה. אבל לא נראה לי שהיא זמרת שמבינה מה טוב לה. היא שרה טקסט מופרך ומרוח – "באפלה איתך הולכת… שוחה

ג'נגו מתחנן בפניה – בואי הביתה כי מאוחר מדי. יש לו גם תובנות-הצעות: אהבה היא אהבה, לא צריך להבין כדי לאהוב, לא צריך לשקר כדי לשרוד, אם לא אומרים את האמת – עדיף לשתוק. אז גם אם אני קונה את

הכרנו אותה מ"זה היה ביתי", כיסוי ללהיטו של מני בגר שעשתה עם "כלא 6" וגם מהדואט איתו "הכוח לאהוב". להררי יש נוכחות קולית. היא מתחברת יוצא מהכלל לחשמליות, להפקות עתירות דציבלים. וזה בדיוק השיר הזה. מוכיחה שהיא מסוגלת להיות סולנית

וואאהו, מנין לוקחים קולות כאלו? מי הדיווה החדשה של הסרט? ג'ניפר הדסון, שהאמריקנים זוכרים אותה מהטין איידול, הכוכב נולד שלהם. היא עושה את מה שג'ניפר אחרת – ג'ניפר הולידיי עשתה על הבמה בברודוויי (את תפקיד "אפי" האוריגינאלית) – ואיזו עוצמה

השם "פרוייקט" קצת כבד ויומרני, אבל הקשבה לדיסק מראה שלדודי לוי יש כיסוי. משהו טוב קרה לו. זה לא דודי של נוער שולייים. זה דודי בוגר, ששר בטונים נוגים, את הסרקזם הבוטה של חנוך לווין. בתערובת של רוק, היפ הופ,

מה יש עוד רומנטיקה כזו? הוא נשבע לה, ככה במילים, נשבע לה שאהבתו אליה לא שקר היא, כי אם אמת. ואללה, צ'ולי. אתה מאמין במלל הזה. השיר נקרא "זה הזמן". לא הכי הבנתי "זה הזמן" למה? לאהבה? לגלות את אהבתו

ביט דראם אנ' באס אלקטרוני לוקח אל רצפת הריקודים בדרייב חזק, כדי לעצור את עם ישראל הרוקד כדי שישמע שהוא עדר ש"רוצים הכל מיד/ מכל הבא ליד/ ונשארים בסוף עם בוץ על הידיים". אחר-כך מדגיש הידי ליברמן את המילים הלועזיות

סקוטלנד איז קולינג. מחוז קטן ששמו דרייברג הוא מוצאה של הרביעיה שפעם חיממה הרבה להקות רוק והיום היא כבר על תקן – ההצגה הראשית. אלבום בכורה של אחת מהלהקות שנחשבות הכי הייפ בסצינת האינדי. האלבום שהוקלט בשבועיים תערובת של רוק

אורי ליפשיץ צייר את ברמן לעטיפת הדיסק כואב, מיוסר, סגפני. אחרי ששמעתי 13שירים, זה לא בדיוק זה. אריק ברמן מגיש רשימת מצוקות בדרך כלל בנימה צינית, בחיוך אירוני, בלעג סרקסטי. 13שירים שמייצרים תמונה מורכבת של אמן שרוקן את המגירה שלו

אסטור פיאצולה, ממציא הנובו טנגו שימש עד היום השראה למוסיקאים קלאסיים (יו יו מה) וג'אז (אל דימיולה), והנה באה חבורת די-ג'איים ומנסה להעביר את הטנגו מהמועדונים של בואנוס איירס לקלאב דאנס בסגנונות טריפ הופ, סול, טכנו לטיני, ג'אז סימפוני. KOOP

שלישיות נשים ריתם-אנ'-בלוזיות טובות יותר מקודמתיהן קמות חדשות לבקרים. "מיס-טיק" האנגליות מבססת באלבום שני (הראשון נקרא: LICKIN' ON BOTH SIDES) הצלחת ענק אחרי ארבעה להיטי טופ-טן. השלוש אלשה, סברינה וסו-אליז קיבלו הפקה דה-לוקס, תערובת מאוד מלוטשת של קצב ופופ עכשויים,

שלפתי את הדיסק הזה מתוך ערימת תקליטי רוק שהבטחתי לעצמי לשמוע. והנה הפתעה: "סילברצ'ייר" חבורה אוסטרלית, ילידת 1992 (שלושה חברים לכיתה שיסדו את ההרכב בגיל 14) נשמעת כמו משהו בין נירווונה לפו פייטרס, אבל עם ייחוד משלה. לא הקשבתי לאלבומיה

יוסי בבליקי – מילים ולחנים, שירה, גיטרה אקוסטית, פסנתר, מילים ולחנים, אלי שאולי – לחנים, גיטרות, כלי הקשה, כלי מיתר, שימי בן-לולו –תופים, דנה בקר – שירה, יאיר יונה – באס, בועז כהן – פסנתר, קלידים, גיל פדידה – באס.

אמיר פיי גוטמן משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג ופוצח בוידוי. זה הרגע להגיד הכול, לפרוק תחושות. מה הבעיה? מה תיסכל אותו? "אסור לי להמשיך לחיות ולא לחיות", "בניתי סביבי חומות הגנה", "לא הייתי אני עד שכאב לי". בדפי היחצנות שמלווים

עובדיה חממה מדבר בדברי המבוא על "חיבור שמיים וארץ", על "רגעי אמת בלתי נשכחים", על מציאת השירה במקום שאדם "נקרע בין הקטבים", על התחברות לאנשי אמונה, מוסיקאים וזמרים חוזרים בתשובה כגד אלבז, גיל עקיביוב וניסים מולגן וגם על האורח אהוד

שטרית בחר גרסה מנומנמת ל"שיר ההד" הנושן של יעקב שבתאי ויוחנן זראי כשיר פותח, מה שעורר בי געגוע לאריק לביא וגם גרם לי ללחוץ בשלט לבא אחריו- "חם חם". גם מהשיר הזה נושבת רוח חמה מהעבר. יכול להיות ששטרית באמת

על שום מה שיר שמח? על שום חתול שחור שנח על הכביש לא במנוחת צהריים אלא במנוחת עולמים?! אבל לבבו של אבי עברי שמח גם על מי שלוחץ על כפתור ומדליק את השמש, ועל הקדוש ברוך הוא שהולם בפטיש על

תודה לביטלס, שההשפעה שלהם מגיעה עד לשיר הזה, ("שוטה על הגבעה" שנכנס בעיבוד) . ואחרי התודות, ניגש לעובדות: חיטמן שר הפעם כמו איזה זמר סאן רמו מכל הלב. האספקט האנורקטי בשיר ("כשעומד מול המראה/ שואל אותה: תגידי כמה גרם הוספתי")

הקונוטציה לאירלנד היא בדרך כלל ירוק, אבל אם הולכים דווקא על כחול, אז יש כאן משהו כחול-לבן, שהוא אירי מודרני ומשודרג. להקת "כחול" היא ההרכב המיוחד והמפתיע ביותר בגל הקלטי שמציף בשנתיים-שלוש אחרונות את המוסיקה המקומית. "כה רחוק מהבית", קטע

אולי במציאות אחרת היא תהייה בשבילו מאושרת, ככה שר אייל גולן בשיר הפותח, ובשיר הבא הוא מבטיח, שאם תחכה, הוא ימצא מפתח לליבה, אחרי הכול "את הכי יפה בעולם מלכת היופי שלי" לב שבור, מתגעגע? הכול, רבותי, יגיע. אין הפתעות.