שירים חדשים

שנצטרף לנסיעה-חזרתה הנוגה של חן רותם לקיבוץ? ממליץ. שישי בצהרים אוטובוס אחרון, וגם כשיש לה כבר מכונית. נופיה המתחלפים, הרהוריה. סודותיה. (מה טומנות אותן מדרכות שהיא אינה מעזה לעבור בהן?) וגם נימת הסרקזם מה יגידו בחדר האוכל כשהיא תיכנס. הקצב

את מי הקול הזה מזכיר לכם? צדקתם. תשמיעו לשלמה ארצי. מעניין מה יגיד. שאלה של אינטונציה. הצבע, ההטעמה. צליל אקוסטי צנוע מבהיר היטב את קווי המתאר הרגשיים. כפיר אפשטיין מתגעגע בטון מלנכולי דואב ומחוספס לכל מה שהשאירה  בלכתה-בריחתה. מה קרה?

מה עושה עידן יניב על פוסטר של סרט אימים (בתמונה)? עשה הסבה מקצועית? יניב המרטש מחסל בקצב ים-תיכוני? מהר מאוד הבנתי שלא אימים ולא מרטש. כולה קליפ לשיר "אהבת חיי". מה קרה? מודה ומתוודה: חלפתי על פני השיר הזה כשהוא

מילים יפות על אהבה. מילים של תשוקה, של כמיהה. שאיפה אל השלם, המושלם. היא שרה אליו בגוף שני, לוקחת על עצמה לתאר למה הוא מתגעגע – "ליד רכה בתוך האינסוף הקר”. גם מגישה לו את עצמה – "בוא והתכסה בי".

אביחי פז גרינוולד כותב מכתב הבהרת יחסים למי שאיתו בלשון שמנסה להיות שיר ונשמעת לעיתים שפה של בורסה – "יש לנו עסק משותף", לעיתים שפת דיבור פשטנית "וגם יהיו עליות וירידות" ו"תראי שזה ילך ויסתדר" (כמו בשיחת רגילה) מצד שני

סרנדת נעורים שמתפתחת לא כשיר אהבה של מאוהב עוגב, אלא מספרת ברטרוספקטיבה על כמעט – התאהבות של נער מתבגר, שנותרה בהווה כעננת מסתורין לא ממומשת.  אריק ברמן שר את האפיזודה כרקע למציאות החיים העכשווית. אהבות עלומים בלתי מוגשמות נחקקות (אצל רבים) בזיכרון

החיים שמחים, תלוי מאיזה צד מתבוננים בהם. כשאני מקשיב לבן-אל, החיים שלי נעשים פחות שמחים, אפילו עם האולה-אולה, בחיבור השוצף-קוצף ומרקיד בין ים תיכוני ללטיני. הצצה לטקסט? הוא עומד להתרסק עליה, כמה יוכל לסחוב בלעדיה, הלב מתחיל לכאוב. הממי שלו

הרושם בהאזנה ראשונה: לא קול גדול, לא שיר גדול, פרי לא בשל. מעין פיוט של תמימות רכרוכית שמסתלסלת בצליל ים תיכוני. הגבר החושש-חלש שמפחד בחושך כילד, מבקש שתצייר לו דרך ומבטיח להיות גיבור, רק שתראה לו הדרך, שתיתן לו כוח

מרב סמן טוב כותבת על פיצול קשה – אותו אינה מגלה למי שאיתה: "למה להיאבק בקול הזה שמדבר איתי" שגורם לה לחיות על "זמן שאול", מאיימת באיבוד עצמי – "יום אחד אהיה שייכת לכולם/ ולא יהיו גבולות יותר/ ולא יהיה

רוטבליט הוא הכי רוטבליט כשהוא שר את שיריו. השירים שלו הם מפעל חיים במוסיקה המקומית, כתב למי לא, מאיינשטיין ועד קראוס, אבל יש רגעים שרוטבליט רוצה לשמוע את שיריו לא איינשטיין ולא קראוס אלא רוטבליט. ויש לו כאלה.הנה בלדה שמספרת על התאבדות

רגשנות יתר זוכה גם ל"מילים יפות" בהתנסחויות ארכאיות – "לקראת בואך אשב תחת עץ הזית" (למה דווקא זית, כי זה נשמע "ישראלי"?) וגם מטפורות דחוקות כמו "נוף תמימותך", "ריח שלמותך". לזכותו של בטש ייאמר שהוא עושה מאמץ פיוטי לתאר את

אייל גולן, משה פרץ, קובי פרץ, דודו אהרון – תקשיבו  לביצוע הזה. חבל"ז. איזה זמר. אני אומר את הדברים דווקא על רקע העובדה שדניאל בן חיים ויוצרי השיר אינם מתיימרים לעשות משהו אחר, אלא להיטמע חזק  בז'אנר הפופ הים תיכוני העוסק

סמטאות של עבר, הילדה שלה הבטיח, משחק בחולות. אין כמו בעז שרעבי לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה ולהפיק צלילים תחושתיים נוגים. שרעבי מהזמרים היחידים שהמיית ליבו משדרת תחושת אמת. וכאן – האמת הזו מורכבת זיכרונות מעוררי עצבות שנובעים מאהבת אמת שממשיכה

אור גלעדי חייב להתחיל קריירה בשיר רגש מתקתק, באופן שיתאים לחזותו התמימה? מצד שני: עם מה הוא יתחיל? התאימו לו מילים ומנגינה. משהו מופרך על הגשמת חלומות. "אני פשוט אדם חולם", שר אור. מציץ בדף החלומות, מבריק אותם, עינת הולנדר מרחה

ספרתי חמש פעמים "זה", ואין לי אלא לקבוע שנושא השיר הוא "זה". נעם נבו אולי תסייע בידי לפענח מה משמעותו של כל "זה". "אלחם בזה", "אתנחם בזה", "מתעלם מזה", "לשלם על זה". מה היינו עושים בלי "זה"?! כמה רזה הוא

ההלך של אלתרמן ימשיך ללכת גם אחרי מותו, כי איך ניתן לחדול להביט ולנשום לנוכח המראות שמסביב? מיכה שטרית צועד בדרכו בדרך האלתרמנית, נע על ציר פולק קאונטרי פשוט, מנגינה התוגה, הלך מונוטוני משהו, לא מתפעם באמת מדומיית בארות והעצים

עצוב. שיר עצוב. שיר של דכדוך אבל עם אור שבלב. שיר מסכם חיים. פרספקטיבה של – אם הגעת עד הלום, שמור על מה שהשגת. מיקי גבריאלוב שר בשפה פרוזאית, הכי פשוטה "אל תוותר, שמור על החיים שלך". פעם גבריאלוב המציא

את הסינגל כבר סקרתי. עכשיו הגיע הוידיאו קליפ. אני מבין שהשיר הזה נוחל הצלחות גדולות ברשימות ההשמעה. ממש נחת לדנה. קליפ בדרך כלל נועד לקדם מכירות, אם הוא כמובן מוקרן בכמה שיותר תחנות ואתרים. האם יש מקום לדרוש מבמאי הקליפ

חוכמת החיים – להתחיל משאלות. מהותנו מאז היוולדנו – נמצאת בשאלה. בדרך כלל השאלה השכיחה – מאין באת ולאן אתה הולך, או במדויק יותר, לפי מסכת אבות – "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין

"העין" שמאתגרת את האוזן הצמאה לחידושים מרעננים במיוחד מיוצר רוק אותנטי כמו סחרוף. שאינו מרבה לפזר סינגלים חדשות לבקרים . בקומוניקט שצורף לסינגל מדברם על תחנה ראשונה מאז "האחר", אלבומו האישי האחרון.  בטח שמד הסקרנות מזנק מעלה. האזנה ראשונה ושנייה:

כשחשפתי התמונה הבנתי שמדובר במין נקבה. תום רהב. שם נקי. גם השיר נקי מהבעה. את מה היא כבר באמת חשה – לא מבטא הקול הטיפה מתקתק הזה. מה היא יודעת על החיים? נוגעת אך לא מגעת. צילום העטיפה? האם התוכן

מישהו העיר לי: אתה חוזר על עצמך. הרי אותם דברים שתגיד על הוד ואהרון, תגיד על קלה. ובאמת, מה להטריד את הגולש במחזור, למה לא להתקדם, לקדם חידושים וכישרונות, במיוחד כשקלה נשאר בקלילותו, אינו מתיימר לחדש. קלה מצידו מאמין שהמתכון

צעקות מתוך שינה, חלומות רעים, בריחה אל מרחבי שדות של אשפה, ברזל ואבנים, ריח נשק וזיעה, חלומות מתפוררים, זיכרונות שאינם מרפים ו…הרגעה, חזרה אל חייה. תמונת הסינגל מראה אותו מואר על רקע הרבה שחור. מה קרה, נועם רותם? שמעתי את