בני גולסון, סקסופון טנור, מתרפק בין קטע לקטע על הימים ההם, ימי הפורטיז המאוחרים והפיפטיז, בסיפורים נוטפי נוסטלגיה, מגיע עד צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, שניים שהציבו רף יצירתי גבוה לענקי הג'אז הצעירים של הימים ההם.
אבל לא לשם פרקר וגילספי התכנסה השישייה, שהגיעה לזאפה עם גולסון. הם באו לזכור את קליפורד, קליפורד בראון. ואלה היו רגעי געגועים של כמעט דמעות עצב ושמחה.
החצוצרן קליפורד בראון שנהרג בתאונה בגיל 25 הספיק במהלך קריירה קצרה שנמשכה מעט פחות משבע שנים להקליט 25 אלבומים (!) והותיר מטמון מוזיקלי שטעמו משתבח עם השנים.
הוראס סילבר אמר עליו שהוא השתייך ל"שורת המחץ" של החצוצרנים לצד מיילס דיוויס ודיזי גילספי. בראון הספיק בחייו הקצרים להפוך לאחד החצוצרנים המיתולוגיים של עולם הג'אז ולהותיר אחריו שובל של מוזיקאים שהושפעו ממנו, ביניהם בני גולסון.
לא סתם כתב בני גולסון קטע שנקרא "אני זוכר את קליפורד". מותו של החצוצרן הצעיר זעזע אותו ביים ההם, לפני חמישים שנה. ובשביל להיזכר ולזכור הוא העלה לבמה ב"זאפה" הרכב שבשביל לשמוע אותו יש חובבי ג'אז שהיו חוצים אוקיינוסים: פרט לבני גולסון עלו לבמה רנדי ברייקר –חצוצרה, אדי הנדרסון – חצוצרה, מייק לדון – פסנתר, באסטר וויליאמס – בס, אל פוסטר – תופים. או-הא.
בגיל 77, צליל הסקסופון של גולסון נשאר, חם ומלטף. אבל מי שעוררו ריגושים היו שני החצוצרנים בחבורה. רנדי ברקר, פעם ממייסדי "דם, יזע ודמעות" וד"ר אדי אנדרסון בסולואים שטבוע בהם חותם של נצח. שניהם, נדמה לי, ריגשו זה את זה.

האמת היא שבראון היה תירוץ טוב לענקים לפלרטט בג'אם נחמד, להתענג על הקלסיקות והסטנדרטים. קליפורד בראון לקח אותם למסע זכרונות מצ'ארלי פרקר ("קונפירמיישן") ועד דיוק אלינגטון (Take The "A" Train) והמוסיקה קלחה להם בקלילות כזו של נגנים מצמרת האנ.בי.איי של הג'אז שבאים לתת דוגמיות למה שהם מסוגלים. יותר מאשר ערב של חידושים והפתעות – זה היה ערב של הצדעה לקלאסיקה של הג'אז, ואני בהחלט אזכור בהתרגשות את גולסון, אנדרסון, ברקר, ויליאמס, לדון ופוסטר.

בתמונות (מלמעלה למטה): בני גולסון ורנדי ברייקר, השישייה, רנדי ברייקר, אדי אנדרסון, בני גולסון