"תגיד לי אם אתה שמח כמו שאני", שרה אנקרי. האיפוק והעידון בשיר הפותח מחלחלים עמוק. זוהי גדולתה של זמרת. להביע רגשות, לא לצעוק אותן, לא לרוץ לפני השיר. התחושהה"ברזילאית" שקיימת כאן נמצאת גם ב "מלכויות" ו"כיסופים".
זוהי אתי אנקר ירב-סגנונית. מצד אחד: שירים תחושתיים מלודיים שנוגעים בתפילה, שאינם קשורים בטרנד מוסיקלי. מצד אחר: רגאיי והיפ הופ פאנקי ג’אזי. כמו תמיד אצלה, הכול במינונים. הטונים שלה יוצאים ממקום עמוק, נוגעים בתפילה ב"מים חיים", מזכירים את הגישה הנאראטיבית החמה של חווה אלברשטיין ב"מלך" במקצב ואלסי . מונולוג על כסא מלכות שמתגעגע למלך חדש.
יש לה במקצב רגאיי שיר חברתי , "מיליונים", על התסכול של הבנאדם הקטן מול הממסד הגדול, יש לה היפ הופ "שמעתי ש…", סלנג-רחוב עכשווי, שיר רב-לשוני, רב-תרבותי, בעיבוד אפרו ג’אז. מישמש. יצא נחמד מאוד.
אבל דווקא שני שירים אלה אינם מאפיינים את הדיסק. מה שעושה את האלבום לאחד המרגשים שלה הם המנגינות והעיבודים הליריים כמו ב"את מקודשת לי" שאומר: "איך הפה הזה שקידש אותי/נועץ את שיניו בנפשי ובגופי", העיבוד לצ’לו של יובל מסנר נותן לשיר מימד מצמרר. שירים שמערטלים רגשות בצלילים שמביאים אותם הכי קרוב ללב.
