אחרי עשרים קטעים ארוכים וקצרים, אחר שפע הזה של מקצבים רובם מוגשים עם רוח גבית סוערת, אפשר לומר, שדבר נפל בסצינת ההיפ והראפ המקומית. קוראים לו קאשי.
עשרים קטעים שבהם הנחתי את עטיפת המילים על ברכי ורצתי איתו לפעמים מהר, וכדי לא לפספס משהו, חזרתי והרצתי את הדיסק פעם שניה.
קאשי ןמפיקי המוסיקה של דיסק הבכורה עשו עבודה, שהיא בי.אייי עם המלצה לאם.איי ודוקטורט בהיפ הופ עברי.
הרצון להוציא עבודה מהוקצעת, מורגש כמעו בכול טרייק באלבום. קאשי לא רק כתב, הלחין ושר. הוא גייס את הצוות שימקצע וילטש.
יש משהו מאוד תזזיתי, צורך דחוף, כמעט כפייתי בשירים של קאשי. צריך ללכת בכוח, לשבור את השגרה, כי יש לנו הכוח לשנות, אבל חייבים להזדרז.
קאשי משדר לא רק "אווירה לחוצה". יש גם מסיבה שמשחררת ("קאשי יוצא החוצה") וקאשי מגיע למסיבה הגדולה של עצמו בהפקה דינמית של קצב ואלקטרוניקה.
לעומת ההרד קור ראפ בטונים זועמים ב"בואי ניקח דברים", על הפרובלמטיות שביחסי בינו-בינה, ב"כל המתח" על הקרעים הפנימיים שבחים בלחץ אטומי, מקבלים את הראפ-סול המלודי ב"רוח", על אחד שנשבר לו מהכול, מיואש עד כדי כך שהוא מקנא בציפורים. וכאן המעברים יפים, וגם הטון הציני של קאשי מגיע.
הטון המיליטנטי יחזור ב"מי אתם" ("שתגידו לי על מה לדבר") השירה מהירה, חסרת נשימה, עד שקשה לרוץ אחריו ולהבין פשר התסכול והזעם.
קאשי קרוע בין סנטימנטליות לדיכאון. כבר מצפים ממנו שימשיך לרוץ עם זה, והנה הוא מרגיש תקוע עם המילים לכתוב על כול החארה. "פזמון" הוא שיר ציני על עם מוזר שעובר בקלות מעצב לשמחה.
"לצד הסבל לצד הזבל ברחובות, לצד האבל ולצד כל המגרעות, עומדת אומה שלמה שרק מחכה לשמחות". זה הולך בקצב דאנס, סול מיוסיק.
האיזונים מגיעים בשיר "אנשים" של דורי בן-זאב ובהשתתפותו. פתאום דורי בן זאב התזזיתי הוא הקול הרוגע ומשכך הזעם. למרות איבוד האמונה באנשים, זה-מה-יש (אנשים), וחייבים להירגע ולפתוח ת’הלב, כי בכול זאת יש בך כוח רצון לנתינה.
ובסיום – מי שרוצה ראפ ישראלי, יקבל את "הללויה", התשובה הצינית של קאשי לשיר הלהקות הצבאיות המסומפל של יאיר רוזנבלום. והמוטו חוזר: עם כול הרע במדינה, ממשיכים במסיבה.
המסיבה היא למעשה מסיבתו של קאשי שבעזרת המעבדים, המתכנתים והמפיקים המוסיקליים בנו נדלר, ברי כהן, הזמרים וטכנאי הקול יוצא מהסיפור הזה ראפיסט מקומי גדול.
