אפשרות אחת: קראו את הטקסט המבאס. תנסו לחוש את מה ששמעון אדף חש ללא מוסיקה. אפשרות שנייה: תקשיבו לשיר בביצוע הכנסייה. אני כהרגלי בקודש הלכתי גם על הראשונה.
נתחיל בראשונה: קריאה להדליק הפנסים, במשמעות הראשונית – מדליקים כי חשוך, ורוצים להפיג את האפלה, אבל כאן החשיכה היא מטפורית – לספר מה קורה לנו, בני האדם. הלילה=העולם מוצג כהתגלמות הרוע – שחור ואטום, והדובר מרגיש אי נוחות גדולה – הדם מכה ברכות/אלף תופים.
תמונת היין מייצגת את הנהנתנות, שאין עימה אלא אבדן שליטה – היד רועדת, אבל התוספת "שלא מהסיבה הנכונה" שולחת כמובן לביטוי – שהיד לא רועדת על ההדק – כלומר הקלות הבלתי נסבלת של האלימות שפושה בעולמנו.
זכרון הילדות יכול להתפרש כזיכרון קולקטיבי שעבר אידיאליזציה, והוא – נפשו בוערת – שלא מהסיבות הנכונות, כלומר ההיפך מהתלהבות. הוא למעשה שוחט במרומז את כל הפרות הקדושות שעליהן גדלנו.
השימוש בהטיית הגוף בצרפתית יוצרת הזרה והכללה לגבי החברה כולה. זו המאפשרת לו גם להשתייך וגם להתבונן מבחוץ, זו גם הסיבה, כנראה, שבגללה הוא לא נמלט….כולם שייכים וכולם אוכלים אותה בגדול.

שזה אומר:
כמה דרכים להחזיק במשהו
כמה אפשר לאבד
כמה דרכים להחזיק במשהו
כמה אפשר לאבד

ונעבור למוסיקה: יורם חזן והכנסייה מייצרים אווירה קודרת, כמעט כאוטית, הבעה דרמטית כמו שיר בהצגה המתארת את סוף העולם. קול מאונפף שמגיע ממרחק. רוק אלקטרוני-קצב מונוטוני שמשדר תחושה אפוקליפטית. הטקסט נטען בכל עוצמת הייאוש שחזן ספג מקריאת המילים. ממש לא סגנון הים-תיכוני וורלד-מיוסיק הבידורי ששמענו מהכנסייה לאחרונה. מעניין לאן זה מוביל, אבל לפחות מבחינת האינטרקציה מילים-לחן – חזק מאוד, ולא במשמעות של מצעד ההורדות.

הו הדליקו את הפנסים כבר
כי הלילה שחור ואטום
ממה שאפשר לתאר בשירים
והדם מכה ברקות כמו
אלף תופים

הפקה מוזיקלית:  דניאל זייבלט, ירון כהן ומשה בעבור. עיבוד: כנסיית השכל ירון כהן ומשה בעבור. תזמור: עמי רייס