בשיר – הלב כואב, במוסיקה – צוהל. מה יום מיומיים? כלום. נאדה. משה פרץ אינו פורץ. הוא מאמין שנוסחת הצלחה יש למחזר. כבר מזמן שאין לנו עניין עם אמנות, ופרץ, נדמה לי, גם אינו מתיימר. אבל גם אם מדובר בבידור, העסק מתחיל לשעמם. פרץ מנסה לתחזק נוסחה. תמציתה: שיר שירים את נוקיה והיכל התרבות.
הפתיחה יענו, משחק אותה באותנטי – תביא את אווירת האולפן בדיבור ישיר, ההמשך הוציאו את השבלונה מהקובץ המוכר לעייפה, בתקווה שהיא תעבוד. לא חבל לבזבז קול כמו של פרץ?  שרק יקווה ששירים כאלה לא יהפכו בומרנג. המבחן הוא הקהל. פרץ נשמר כמה שפחות לא לאתגר אותו, כמו אומר- בתוך עמי אני יושב, ואני יודע מה הוא (העם) אוהב. אז למה, מאמי, להסתכן. מבחינתו (המסחרית) – צודק.

לא אל תדאגי אני אביא/ את מה שלא נתתי לך/ תני להסביר לא אל תלכי/ זה רק אניגם אם צריך ארוץ עד אלייך/ אשים את שתי ידיי בידייך/ וגם אם לפעמים כואב/ צריך להתמודדתגידי למה את כל המילים שבלב/ לקחת לי ולי זה כואב/ עם כל הרגשות שלי אלייך/ תגידי למה חשבת שאני לא אוהב/ תביני שאני לא עוזב/ עם כל הרגשות שלי אלייך את שלא ניסית שלא ידעת/ אף פעם מה היא אהבה/ אם תבקשי שלך אני/ את בליבי