"לה קומפרסיטה" ו-JEALOUSY הפותחים, הטנגואים הכי מפורסמים בכול הזמנים מנוגנים נפלא ע"י "סטנלי בלק והאורקסטרה" ההקלטות מ-1959, ובזכות הרימסטרינג, הן נשמעות פריחות, צלולות ורעננות. בהמשך יבואו עוד 21 קלסיקות של טנגו עם הרבה צלילי בנדוניאון משכרים. EL CHOCLO זה כבר
נדמה שההיסטוריה מתייחסת אליו כאל זמר של להיט אחד. להיילי, סמל הרוק הישן, יש כאן אוסף מלהיב של רוקונרולים עם "הקומטס". כל שלושת הראשונים, "רוק מסביב לשעון", "להתראות בהמשך, תנין" ו"שייק רטל אנד רול" הם בית ספר לרוקנרול. ובהמשך BLUE
טכנולוגיית הרי-מסטרינג מאפשרת לקבל את נט קינג קול מ"תור הזהב" שלו בין השנים 1943 ל-1951. בלתי נשכח? אכן. הקול הקטיפתי, הסווינג המיוחד. הקלות הנסבלת לשיר כל שורה, תהיה הכי פשטנית בכוונה גדולה. וקול שר בקלות כזו, שזה נשמע כל כך
הדריפטרס האורגינאליים היו להקת ריתם נ’ בלוז בסגנון שירת הדו-וופ בראשות קלייד מקפאטר. לא להאמין, אבל לדריפטרס היו 4 זמרים ראשיים שונים בין השנים 1959-64. כשההרכב המקורי התפרק, קם תחתיו הרכב אחר עם בן. אי. קינג. מאוחר יותר גם קינג
קול צרוד אמוציונאלי זועק את כאבי האהבה. זה הזמר שמשכנע אותך שזה בעצמותיו. אוטיס, אחד הכוחות הגדולים של ה-Soul, אמן ענק ומשפיע (בטוח שהוא השפיע על זמר כמו ג’ו קוקר), מת בגיל 26 בתאונת מטוס בעיצומה של קריירה, שנשענה על
הלבבות הבודדים והשבורים מהסיקסטיז מוזמנים למסיבת סלואו 2005 , להתרפק, להעלות זכרונות. כמה יפים היו הלילות ההם. כול שיר נושא מזכרת. לשמוע את ג’וני טילוסטון ב"פואטרי אופ מושן" ללא שריטות של הויניל הישן זה כמו לנסוע אחורה בזמן. פרנקי ליין
המושג "רוק" הוא שם ג’נרי כמעט לכול סגנון קצבי, כבד, מתקדם, פסיכודלי, הבי מטאל, אבל רוקנ’רול זה קודם כול סוף החמישים והשישים, כאשר התהווה ההיתוך בין ריתם נ’ בלוז וקאונטרי והתחבר עם האנרגיות של מרד הנעורים של דור הצעירים שלאחר
לא לזלזל בנוסטלגיה. כששומעים שירים ישנים – זה עובד. תלוי בן כמה המתגעגע: מי שהיה בן 17 כשפרי קומו הגיע למקום הראשון בבריטניה עם "מג’יק מומנטס" הוא הים כבן 64. מי שהיה בן 16 כשפטיולה קלארק הגיעה למקום ה-2 עם
הדור של מי? חיידק הנוסטלגיה תוקף גם את מי שלא חוו סיקסטיז בזמן אמת. בדף הפרומו כתוב שלהיטים כ"דונט לט מי בי מיסאנדרסטוד" של האנימלס, "יו רילי גוט מי " של הקינקס מעוררים געגועים למסיבות שישי כשהיו מכוונים את המחט
הוא ממשיך להיות הדר’ ג’קיל ומיסטר הייד של הראפ. היכולת שלו לעשות פרודיה מסיטואציות היא שעשתה אותו ליגה בפני עצמה. צוחק, בלי שום טיפה של רחמים על מייקל ג`קסון, ג`סיקה סימפסון, הילארי דאף. מצד אחר הוא יכסח את ג’ורג’ דבליו
ניימן הוא מלחין קלאסי-מודרניסט, שקולנוע הוא רק אחד התחומים ביצירתו הפוריה. האוסף מרכז 39 קטעים ב-2 דיסקים, כולל קטעים שלא ראו דיסק מעולם. הכי מוכר: EMORIAL, מ"הטבח, הגנב ואשת המאהב" המוכער מסיכום חדשות העולם בערוץ השני. חוץ מזה נכללים כאן
איימי מאן היא היוצרת והמבצעת של רוב השירים לפסקול של הסרט שהיה אחד הלהיטים של 1999. היא פותחת בכיסוי ללהיט שבעים ONE של הארי נילסן שביצעו בזמנו "ליל שלושת הכלבים". חוץ מזה, סופרטרמפ חדרה לכאן עם שני להיטים מ"ברייקפסט אין
מה הקשר בין הקטסטרופה לשירים? שומדבר, 14 השירים מייצגים משהו מרוק גיטרות שורשי כואן הלן, משהו ממסורת הפולק/רוק האקוסטית. מצאו חן באוזני "ראסטד רוט", אליסון קראוס ו"היוניון סטיישן". ליסה לואב הנפלאה ו"ניין סטוריז" "סול אסילום", , BELLY רד הוט צ’ילי
דיסק כפול של מוסיקה קסומה, שעומדת בפני עצמה, גם בהשראת גאון הקולנוע האיטלקי וכמובן בזכות גאונותו של המלחין נינו רוטה, מלחין ומוסיקה רב-סגנוני שידע לא רק "לקרוא" את כוונות התסריטאי והבמאי אלא הוסיף מימדים משלו לסרטים, שיש בהם גם מהעממיות,
איך אפשר להפריד את המוסיקה מהסרטים של אלפרד היצ’קוק? אי אפשר. והנה – אולי בפעם הראשונה אוסף מייצג של קטעים מתוך פסי הקול של סרטיו, מוסיקה שיצרו ותיזמרו ברנרד הרמן (8 סרטים) וגם פרנץ וקסמן, דימיטרי טיומקין, ג’ון אדיסון, ג’ון
וויל יאנג, ההראל סקעת של האנגלים, שר יוצא מהכלל את "יור לאב איז קינג", כיסוי טוב ללהיטה של שאדיי. עוד כיסויים מוצלחים: ג’אמלייה ל"סטופ" של סם בראון, מרי ג’יי בליג’ ל"סורי סימס טו בי דה הרדסט וורד" של אלטון. במחלקת
המבחן של מוסיקה מסרטים הוא בקיום הכפול שלה גם כחלק בלתי נפרד מסיפור הסרט, גם בעצמאותה מחוץ לסרט ואחרי רדתו מהאקרנים.האוסף הזה עומד כמעט בצורה מושלמת במבחן הזה, בתערובת של מוסיקה לטינית מחניפה וגם יצירה מקורית שנוגעת בקלאסי. הכי
סיל שפותח ב"מונה ליזה" לא רק מצדיע לגרסתו המוכרת של נט קינג קול. הוא מחקה אותה. החיקוי טוב. זה אחד מהקאברים בסרטו של מיק ניואל (עם ג’וליה רוברטס) שמתרחש בארה"ב של שנות ה-50. בחרו שירי תקופה בביצועים חדשים. טורי איימוס
אופייני לטרנטינו המישמש המוזר הזה של שירים, מנגינות, דיאלוגים ואפקטים. האוסף נפתח עם ננסי סינטרה ב"בנג בנג" ("מייי בייבי שוט מי דאון"), ממשיך עם החצוצרה של אל ארט ב"גריו הורנט", רוקאבילי צ’ארלי פדזרס והסלייד גיטאר. זה יגיע עד קטע מתוזמר
"אין ביזנס כמו שאו ביזנס" מ"אנני גט יור גאן", 1946 הוא לא הביצוע הכי עתיק באוסף. "אוקלהומה" מודל 1943 נכנס לכאן. את "כול הג’אז הזה" מהמחזמר "שיקאגו" עושה אוטה למפר בגרסת הקאסט הלונדוני מ-1975. "הלו דולי" – קרול צ’אנינג מהגרסה
רי צ’ארלס לא הספיק לראות את הסרט הביוגרפי המצליח על חייו שביים טייילור הקפורד, בכיכובו של ג’יימי פוקס בתפקיד אגדת הסול והריתם נ’ בלוז, אבל הייתה לו יד בהפקת הפסקול, לפני מותו, וזה מורגש. פס הקול מתחיל מ"מס אראונד",
מזמן לא נהניתי ככה ממיק ג’אגר. פעם ראשונה שהוא כותב מוסיקה לסרט (חידוש של צ’ארלס שייר ל"אלפי" מהשישים), ובשביל פעם ראשונה, יצא לו משהו מרגש באמת, אלבום שירים יפהפה. אחרי חמישה עשורי קריירה ב"האבנים", הג’אגר עדיין בשיא כושר כתיבתו. מהפתיח
הנעימה האפית הפותחת של "של "סינמה פרדיסו" (1988) של אניו מוריקונה מתווה קו תזמורתי סימפוני תחושתי טיפוסי לאוסף 21 פסי קול שערכו ניצן דגן ועוזי פרוייס, תזמורים שעוטפים את הסיפורים. בלתי ניתן למדוד מה מידת השפעתה של מוסיקה על רגש
מה אפשר כבר לצפות מאסופת שירים שקיבצו לפסקול סרט? תתפלאו. המשך סיפור האגדה נתן השראה לאוסף שעומד בפני עצמו. כלומר זה לא סתם דיסק של שירים. דוגמאות? ה"בטרפליי בושה" עם דיויד בואי בגרסה לשינויים, הקאונטינג קראוז ב"מאוהב בטעות", ה-"אילז" (EELS)
כמו ב"רד הוט בלו" גם כאן כוכבי פופ מבצעים קול פורטר, מכותבי השירים הגדולים במאה ה-20. איכות הטקסטים היא שעשתה את שיריו לנצחיים. באלבום ההוא הביצועים חתרו לעכשווי. כאן נבחרת הזמרים בדרך כלל משדרת את רוח התקופה המשוחזרת בעיבודים רעננים.
צעיר אנגלי, כולו 22, נשמע כמו פרנק סינטרה העתידי. מי שהיה לאחרונה בלונדון יכול היה לתפוס את הזמר הסנסציוני הזה במועדון של רוני סקוט. אבל הנה אלבום שיבהיר במה מדובר. ג’מי פותח ב"מה כבר משנה יום". קול מיוחד, מגע חם, טכניקה
תמהיל בוסה-ג’אז-לטיני אוריינטאל שערך הצמד רוב גארזה ואריק הילטון. סטץ גץ ולואיז בונפה משתפים פעולה ב"מנינה פלור" עם הזמרת המצויינת מריה טולדו שהיתה נשואה לבונפה. סרג’יו מנדז ו"ברזיל 66" בקטע המוכר "שובה שובה" אבל מה תגידו על זה שריצ’י הייבנס
ראנקין הולך על פרשנות רכה-רומנטית לסטנדרטים. ברגמן, טלוניוס מונק, רוג’רס והרט, גרשווין, לנון ומקרטני, ליאון ראסל. לעיתים, הקול והפרייזינג מזכירים את צ’ט בייקר. מתברר שגם בטקסטים פשוטים, אתה לא צריך יותר משתיים וחצי אוקטבות. ראנקין יודע מתי ללחוץ על הקול,
זהו אלבום הפוסט בוסה-נובה של פול דזמונד, המלחין של "טייק פייב" והאלט סקסופוניסט ששוכן לבטח בפנתיאון של הג’אז. הקולקציה מלווה בתזמורים מלודיים חמים המנוגנים ע"י תזמורת גדולה בעיבודיו ובניצוח דון סיבסקי. בין הנגנים בולטים רון קרטר בבס ואירטו מורירה בכלי
קני ג’י מתחיל אצלי בהנמכת הצליל. ככה אני אוהב לשמוע את הסקסופון שלו. "מוסיקת מעליות"? "הג’נטלמן הראשון של הג’אז", היה נעלב. אבל בואו נגיד – מוסיקת המעליות האולטימטיבית, ואני לא אומר את זה בקונטקסט שלילי. מוסיקה היא לא תמיד אמנות
