אל תבקשי את כל אשר נתת/לא אוכל להחזיר לך/אל תשכחי את כל מה שהיה/אם הגענו כבר הנה/לו לפחות יכולת עכשיו לבכות/היה לי קל יותר/כדאי אולי עוד פעם לנסות/אין טעם למהר. תלחצו בדוגמית הסאונד? מזהים? לא. זו אינו יהורם גאון. בשמונים
היא זוכרת הכל, אבל בוחרת מה לשכוח, חותרת למקום שיכיל אותה בנוח. לוקחת מה שיש, צריכה לדעת לקבל. אבל לא מדי, לא בקומץ, רגע פחד, רגע אומץ. אוקיי, אוקיי. ואחרי שהבנו את התובנה ושהנ"ל הוא בהישג יד (לא בשמיים) –
צביקה פיק אולי בשלב שהוא הולך על גרסאות כיסוי לשירים שכתב לאחרים. השיר הנ"ל נכתב במקור לשרית חדד. הטקסט אומר משהו די מרופרף ושטחי על מוסיקה, רחבת ריקודים, אושר וריקוד האהבה. מה נשאר מכל אלה? בעיקר מוצר לרחבת הריקודים. כלומר המנגינה,
אם החורף יעבור והוא לא ישמיע קול, היא תבין שהכל נגמר. אם הוא לא יזיל דמעה כשיחלפו העננים, תדע כמה הם שונים. מה אגיד: אין בטקסט הזה שום דבר שלא רק שלא גרם לדמעה בזווית העין שלי, אלא אף לא
ובסדרתנו הקבועה המתמשכת – גברים בוכים בלילה, האזינו הפעם למורן גבריאל: לא להאמין מה הן עושות להם לגברים הבוכיים והמדוכאים: את הרגש היא לקחה ממנו (מה ז'תומרת?) השאירה אותו ככה עם עצמו, דומע, והפצעים שנפתחים. ומה הוא מבקש – "אם
היא שרה כדי למלא את האוויר בנשמה, שילמה כבר את המחיר, הבטיחו לה עתיד מזהיר, כבר חשבה לעזוב הכל, אבל קראה בעיתון שאסור לה לוותר. האמת איבדתי את הידיים והרגליים והראש עם הטקסט הזה. מה היא בדיוק קראה בעיתון? ומה
יש לאלה טון שמזכיר קצת את קייט בוש, רגיסטר גבוה מיוחד. אני שומע שיר שני שלה – כאן היא שרה בגוף שלישי שיר אישי על מה שהיא חשה-חושבת ביחס ליחסים מורכבים עם הבחור הכי מושלם שאוהב אותה הכי בעולם. מצד
הפתיחה – דיסקו ערבי סטייל השמונים. כינורות וקצב בהפקה בומבסטית . אחר-כך מגיעה משפט כזה: "תקשיב לי טוב ואל תגיד מילה, תבין אני עדיין בגמילה, מכל האהבות יצאו רק אכזבות". בהמשך איבדתי קשר עם שרונה. על מה היא שרה? נעלמה דיקציה,
זוהי גרסת דאנס טראנס 2007 ל"גיבור גדול" של היימן שיצא לראשונה ב-1987. אני מקשיב לגרסת הרמיקס הראשונה (רדיו). מי שרקח ליד המכונות הוא מורן קריב, די ג'יי. אנחנו מתבשרים (בקומוניקט שנשלח) כי סי ומורן "הנציחו את הקיק המיוחד בתיפוף המקורי של
צלילי פסנתר וגיטרה אקוסטית פותחים סיפורה של מיכל רוט: שכרה חדר, הכירה מישהו מצחיק, כבר שנים לא הרגישה מתוחה כל-כך. ועד שהצליחה לסדר את עצמה – הוא הגיע אליה. בעיה, אה? אלף בחורות נתקלות כל יום באותה בעיה. ההבדל: מיכל
אווירת מתח מעודנת בפתיחה מוציאה את דני רובס המתקמבק לדרך. רובס שר על משהו שמתחולל. "כמה רעשים הופכים למקצב". מתוך תחושת החדש – נרקמת אווירה עירונית עצובה לעת ערב, שאליה השחילו גם חתול רחוב קטן גווע מרעב וזוג צעיר שמחזיק יד
בשיר שומעים מלמולים בצרפתית. העלים של הבולבר בפריז מרחפים למים, קו האופק של העיר מתרחץ מול שמים, בשלוש בבוקר – "סל לה לוי" בלילה צרפתי. צרפתי לא היה כותב ככה על שלוש בבוקר בתל-אביב. הרומנטיקה של יואב גינאי נודדת אל
החרמן מבקש ממנה להיות ליברלית, שרמנטית, סמנתה (סמנתה Who?) משוחררת וזוממת ושתשכח כל מה שלימדו אותה בבית, כי הוא כאן בשביל לעזור לה. זה מתחיל במפגש בבר. יש לה מחשוף בגודל של "מדינה פלשתינאית" (רמי, מה הדימוי הזה? שלח לי הסבר
האוהב המיוסר ממתין לה ויוצא בתשפוכת מתבכיינת. הוא אינו יכול לחכות! הכל תקוע לו, הלב קרוע, מביט מעל לכוכבים ותוהה אולי הם יודעים לאן ברחה לו. קוטיגרו לב-שבור לקח את ריבת האהבה הנכזבת של מיוחס וניסה לעשות מזה מטעם למתגעגעים ההרוסים.
שלא תדאג, שתדבר איתו על הכל, כי הוא יודע להקשיב. הוא מציע לה, לחצות את המדבר. אם רק תרצה הוא יהיה הכי קרוב אליה. שמוליק קלוסקי מרח טקסט, אביחלק ואלימלך עשו מזה דאנס מלודי ים תיכוני משמח לבבות, אפשר לפתוח
סערת הרוחות שעוברת על זאב נחמה מנסה למצוא את ביטויה בהפקה המוסיקלית החשמלית של ההרכב החדש "טוטובל". מה הפעם? הבנאדם לוגם מים קדושים עם תרופות מרגיעות, רושם את סיפור חיו כמו "השותקים שלא רואים ולא שומעים", וממש על סף הטירוף
עלים ברוח? כמה השתמשו בזה. אבל מטפורות שחוקות הם לא הדבר הכי נורא במוסיקה המקומית. מה פה? כמו העלים גם אנחנו הופכים בסופו של דבר להיות שלכת עצובה, ונקברים בחול. ומי יזכור שהיינו יפים. אביב גפן אחראי לדבר המלנכוליה, וכדאי
זה שיר שיכול להיכתב שעה לפני הפגישה עם הפסיכולוג או הפסיכיאטר. אובססיה. הבנאדם נמצא בבעיות קשות עם עצמם. המלחמה היומיומית מתחילה ביכולת לגרד את עצמך מהמיטה. בשאר היום אתה עסוק בעצמך, ובמקום להתמודד מחפש מילה טובה ולמי בכלל יש כוח
נסיכת הבלאק אייד פיז בשיר מאלבומה The Dutchess. שימו לב למעבר מצליל גיטרה אקוסטית לקצב ולשירת נשמה. אבל יותר מזה – כמה עמוקה וכנה הבעתה כאן. מחלקת אנרגיות. איך שהיא מתכנסת בתוך עצמה בסוף השיר. לא חייבים להיות אוהבי הבלאק
וויל הולך סולו המקביל לבלאק אייד פיז. שמענו את זה בהופעה שלהם בירושלים. אני לא מת על ראפ-פאנקי רפטטיבי. אז אולי זה מחמם את הדאנספלור. אבל חסר לי משהו. לא גדל משמיעה לשמיעה.
אחד מהרכבי ה-EMO (סגנון רוק המכיל ואריאציות על רוק מיוסיק) המובילים, כותבים דפי היחצנות. אז ככה: אימו שמימו. זה חתיכת להיט פופ רוק. מה זה מקפיץ לי לראש? לינקין פארק? מלודי, קצבי הרמוני. מה שהחבר'ה האלה מחסירים במקוריות הם מפצים
מאחורי הג'ק עומד ג'ק אולסופ, והכל כמו גם הקול – מקורי בהחלט, מעין חצי-שירה, חצי ראפ, משחק מילים אירוני, משהו על מי שהלך רחוק מדי עם הטריפים של החלומות/הצלחה והפך לקורבן התקשורת. פופ קליט, שנון. ג'אסט ג'ק!
למי שחושב שזמרות סול הן בתקופתנו פס יצור – הנה אחת מקורית שמביאה סגנון בלעדי בטון, בהבעה. ג'אזית, בלוזית. מושפעת מהמסורת, מבילי הולידיי של החמישים דרך הסופרימס של השישים.
אם יש פופ דאנס שחימם/מחמם/יחמם את הקלאבים החורף – זה גואטה בשיתוף קוזי הבריטית. דאנס קלאסי. קול דק, מנגינה וקצב מהסוג שאי אפשר ללמוד בשום קורס ליצור להיטים. וזה להיט.
הקול התפנוקי של רובין השבדית, מנגינה שמתפתחת באיזי, לא ממש מתעגלת בהיסטריה, קצב שמייצר מתח. דאנס באיפוק עם נגיעות אלקטרוניות. הרטביט.
בלעז יש לשלאגר כזה מילה – בריליאנט. הברקה. טופ טן. טופ פייב. והיידי מעולם לא נשמעה ככה. סינת-פופ. שיר חרטה על סיום יחסים. שיר שמציב מחדש את את השוגאבייבז על מפת הפופ. The girls are back.
בלדה הורגת ברכותה. שיר אהבה קוטל במבע תשוקתה. אבריל מטפסת בסולם הרגש כדי להגיע לפסגת הדרמה. הפתעה דווקא מדיסק קצבי שהיא מתפוצצת בו על גיטרות.
טשטוש הגבולות בין ריתם נ' בלוז להיפ הופ-ראפ, לא שיר שגרם ללחוץ רפיט בשלט.
ושוב הוויל.איי.אם. הפעם הוא מתארח אצל גברת פוסיקט דולס (Pussycat Dolls) שמנסה כיוון סולו שונה, סופט ריתם נ' בלוז פופ מידטמפו, וכמה בטוח ללכת על הכוכב מבלאק אייד פיז. מה ששמעתי זה ביונסה לייט. לא משהו שיכנס למאה הקלאסיים של
