פופ לטיני הקשור בטלנובלות אינו מיי קאפ אופ טי ולא מיי קאפ אופ קופי, אבל הסקרנות כמו שאומרים גוברת על המיאוס המוקדם כשאתה רואה כי האלבום הזה של חבורת RBD שהשתתפה בטלנובלה-סופ-אופרה המקסיקנית "המורדים" ("Rebelde") מטפס למקום הראשון במצעד המכירות
לייזה מינלי עסוקה רוב הקריירה של בקאמבקים, ואחרי כל משבר מגיע קאמבאק מפואר מקודמו. רק היא יודעת אם זה שווה. כאן זה הקאמבאק של 2002 עם בעל טרי, דיוויד גסט, שהוא גם המפיק-שותף. הופעה חיה בניו-יורק, תערובת של התרגשות קצת
כשמקשיבים ל"הווסלס", כמעט כל שיר מזכיר משהו מהסיקסטיז-סוונטיז. מלודיה, הרמוניה,מהלך כזה או אחר. ובכל זאת: ה"ווסלס" הבריטים באלבום הבכורה שלהם, לוקחים את המוכר כדי ליצור משהו מקורי בתמהיל פופ קאונטריי, אבל עם קריצות לביטלס ("היי היי היי") , סיימון וגרפונקל,
הם יפים, הם נקיים, הם נראים ילדים טובים ממשפחות טובות, הם חפים מכל דבר שמזכיר מוסיקת רוק עם ביצים ונדמה לי שהם גם לא מי יודע רקדנים גדולים, ולמרות זאת להקת הבנים ממלאת בקלות את וומבלי ארנה. זה קרה גם השנה.
נאטאלי אימבורליה ממשיכה מאותה נקודה בה היא נסקה לשיאי הפופולאריות עם TORN ששיצא 4 שנים לפני האלבום הזה. פול ליאונרד, מכותבי השירים של מדונה, נמצא כאן בכמה שירים. הקטע הפותח, "אותו היום", מתקרב לאיכות של TORN. מבחינת המטענים הדרמטיים שבו.
אומרים על חברי טייק דאת שלפי הדיסק החדש – ניכר שהם התבגרו. השאלה מה המשמעות של התבגרו. מבחינת החומרים אין הרבה חדש – העולם שלהם נותר כמו בניינטיז – יפה, רומנטי, שוקק אהבה, לא מסובך, ללא טראומות. הכי הרבה הוא
הפתיחה: היפ הופ עם מעין סימפול של ג'ולי אנדרוז מהסרט "צלילי המוסיקה". השיר נקרא Wind It Up . הוא אולי אחת הסיבות שחנויות המוסיקה בלונדון מציבות את גוון סטאפני בכניסה על דוכני חג המולד. אישית, הקומבינה לא עבדה עלי. אבל
האמריקנים משוגעים על פול מקרטני. אני לא מגזים. מ-שו-ג-ע-ים. ה-די.וו.די הזה מתעד את האהבה הגדולה של איש הביטלס לנצח, שמדלג בקלות על פני הדורות. מקרטני כבש בטור סולד-אאוט את אמריקה (34 הופעות ב-11 שבועות) כאילו הוא המשיח. בקהל רואים הורים, ילדים
בשנה שעברה נתתי לך את לבי, אבל את נתת את ליבך למישהו אחר, ככה בערך פותח ג'ורג' מייקל את Last Chrismas להיט של להקתו בעבר "וואהם!". הפי כריסמס ג'ורג' מייקל. ווטס ניו? ב-"25" אנחנו מזהים אחד חדש –This Is Not
קרול קינג מסרבת להפוך לפסל בפנתאון של הפופ, חוזרים לקול המרוגש מ"האם תאהביני הילה". וצריך לשמוע ב"יום שני בלעדיך" כדי להבין שהיא רעבה ל לרוקנרול. "הו נו נוט מיי בייבי" מאחדה מחדש עם שני בעליה נגן הבס צ'ארלס לארקי וכותב
בכמה זה ימכר? 10 מיליון? קטן עליהם? חג מולד שמח, שיין, מארק, ניקי וקיאן. אתם יודעים לחזור תמיד בעיתוי הנכון, עם האוסף הכי מדויק. "דה לאב אלבום", כמה מקורי השם. אחת עשרה גרסאות הכיסוי, יחדשו את מחנות המעריצים/ות שלהם. איך
לפי הרמיקס שהם הכינו לאוסף לשיר "גודביי", התכוונו כאן להביא לחנויות הרבה קוני אוספי כריסמס. ל
עונג. כוחו של בראיין פרי בשירת בלדות, וכאן הוא תפר כל תחנות דרכו מרוקסי מיוסיק דרך כל האלבומים, כולל אלבום הנוסטלגיה "אז טיים גוז ביי", בקולו הרוטט. 18 שירים, לא מעט קאברים, "בחור קנאי", "פולינג אין לאב", "עשן חודר לעיניך",
חמש הבנות מכרו רק בארה"ב איזה רבע מיליון דיסקים. זה אומר שיש כאן יותר מארבעה להיטים פוטנציאליים. להקות בנות ריתמנ'בלוזיות מוכרות, כי יש בזה תערובת של קצב, סקס והפקות דלוקס. אם כי דווקא ההרכב הזה נשמע לי כמו המון להקות
על הדיסק מציינים שהוא מכר הכי הרבה דיסקים בארה"ב בין 2001 ו-2002. כששומעים את הטון, כששומעים את השירים, מבינים למה. ואפשר להתחיל בשאלה: איך בחור בן 22 יכול לשיר כול-כך מלודרמטי בבריטון נוטף רגש, ואני מתאפק לא לומר שמלצי. עד
גרם לי געגוע ל"הנשרים", סולנה לשעבר. השירים החדשים לא ממש מסמנים מהפכה בדרכו של הנלי. האיש כמה ליציבות בעולם משתנה, מריר וכועס על ריקנותה של החברה המודרנית, מטיף למשפחתיות. זה אלבום מלודי, עם כמה סולואים יפים ששם דגש על הצד
נחמד לגלות שיש להקות ששומרות נאמנות לפופ טוב, לא-מדי-שקוף. אלבום שלישי ללהקה הגיטרות הבריטית, עם הסולן גבה-הקול, סקוט מוריס. ברצועה השישית "טייגר לילי" שומעים את ההרמוניה סטייל האחים אברלי. אבל האלבום מאוד מגוון, "זורו" היותר נסיוני שונה מ"מאדסלייד" שהוא בריט-פופ
פעם חשבתי על ג'סטין טימברלייק במונחים של הקלין-קאט סופרסטאר האמריקני לכל המשפחה. ללהקה שלו קראו Nsync, "אנ סינק", להקת טין אייג'רס שהתחרתה בבקסטריט בויז והקבילה פחות או יותר להרכבים כמו הספייס גירלז. טימברליק כבר כמה שנים על מסלול של קריירה
מי צריך עוד סינגר-סונגרייטרית רוק-פולק סטייל השישים-שבעים? האמת – עם הכישרון של סנדי תום, סקוטית בת 24 שהתחילה קריירה ברוב ייאושה בהופעות דרך האינטרנט – אז יש מקום לקבל עוד אחת לזכר הימים ההם. אגב גם היא מתגעגעת לימים ההם:
אז נכון ששירי אהבה, "לאב סונגס" רבים לנצח נשארים, אבל יש שהזמן וההשמעות הרבות שחקו אותם, יש שממשיכים להפעים, יש שנעוריהם מתחדשים. אני הייתי שם בראש האוסף הזה קודם כול את הדואט המפתיע בין ליאל (ישראל) ובין קלאוס מיינה מהסקורפיונס
בפורמט האנפלגד של MTV, גם VH1 הובילו סדרה, ויש מה לשמוע. דיוויד בואי עושה את "צ'יינה גירל" באינטרפטציה מענגת. שריל קרו וסטיב ניקס מצליבות קולות ל"סטרונג אנאף" וניקס עצמה נהדרת ב"אדג' אופ סוונטין". "הנה בא הגשם" של אנני לנוקס ויוריתמיקס מאפיל
"חוצה את הגבול לתוך העולם הרע הגדול, איפה שזה לוקח לך שעה לחצות ת'כביש… לרחובות האלה יש יותר מדי שמות מבחינתי" ("הרחובות האלה") ואפתח בקלישאה: פאולו נוטיני הוא הדבר הבא. אי אפשר לטעות בקול הטיפה מחוספס זה, שמתרגם רחשי לב
מה הקשר בין האוסף הזה למונדיאל 2006? יותר ממקרי בהחלט. אז על העטיפה נכתב "אליפות העולם בכדורגל". כשמקשיבים ל-19 השירים, כולם להיטים, מתייחסים לכול שיר כאל שיר בתוכנית כבקשתך. הזמרים – סופרסטארים. האוסף נפתח בשורה של בלדות שקטות, רגשיות ומחניפות,
האהבה תנצח. האהבה חזקה מכול. צריך רק להיכנע לה. החמישי של הבויזוני לשעבר, תערובת של בלדות (בעיקר), פופ מיד-טמפו קצבי, שום מהפכה אצלו. התמהיל המוכר, זה שמורח את מעריציו. "זה מה שהבטחתי לך", מס. 2 בדיסק, הוא מסוג שירי הרגש
לא האמנתי שנשמע ממנה. והנה קאמבק. כל הדברים הטובים של זמרת שאהבתי. מי שמכיר את "ג'סי", "בת 17", "סטארס", "בין השורות" יודע באיזו זמרת מדובר. איאן חזרה (בשנת 2000) אחרי הרבה שנים – ןלא בתרועות. מאזכרת כמעט את כל מה שהכרנו
הדי.ווי.די הזה לוקח כמעט לכול המקומות שהייתם רוצים לפגוש/לראות את מדונה, לא רק למסע העולמי, אלא גם לחייה בין ההופעות, כדי לנסות להבין מה הופך אותה לא רק למגה סטארית, למלכת הדאנס פלור, אלא גם לאשה ששואלת שאלות ומחפשת תשובות.
מי יכול לאחות את ליבה השבור? שיר מס. 5 בחדש של ג'ואל שנקרא "לוויין" ינסה להתמודד עם הבעיה. זה גם שיר שנותן את התמצית המוסיקלית שלה – בתערובת של פולק, פופ, רוק וקאונטרי. אומרים שהגדרות סגנוניות נועדו יותר בשביל עיתונאים
אין באלבום הזה אפילו צליל סינטיסייזר אחד, ובכל זאת אני מגלה את אירייז'ר מחדש בגרסה האקוסטית, בקווי מתאר פופיים יפים, מעין המיוסיקאל של הלהיטים שלהם בצליל סופט נוגע, מגיע, מחלחל. בטח שזה שונה ממה שקיבלנו מוינס קלארק ואנדי בל ההם של
הפאניקה הזו היא כבר בגדר היסטריה. סיבה א': "אני כותב חטאים, לא טרגדיות", להיט שנמכר במיליונים. סיבה ב': קצב תזזיתי שמחבר בין פאנק רוק לדאנס מיוסיק. סיבה ג': הזמר הנלהב טעון האנרגיות המוספות. . מזמן לא שמעתי זמר מוזר כזה
בצרפתית סלין נשמעת טבעית יותר מסלין באנגלית. השירים נעים בין הלירי והאינטימי, בטון מתלחשש, מינור רומנטי, לבין מלודרמת קיטש, בטון גבוה מאונפף הבלוזים נכתבים בשבילך", חזק, מחניף. אבל מכל התשוקות שסלין שופכת בדיסק אקוסטית, יש לה אחת שהיא מביעה מרגש
