הרוק הישראלי הוא הרבה יותר מסגנון מוזיקלי; הוא ביטוי לתרבות הישראלית המתפתחת, לשפה העברית ולאתגרים המקומיים. הוא כולל מגוון תתי-ז’אנרים, כמו רוק אלטרנטיבי (רוקפור, היהודים), רוק קלאסי (משינה), רוק פסיכדלי, רוק ים-תיכוני ועוד.רבות מלהקות הרוק הישראליות עסקו בנושאים חברתיים כמו
את נטע ברזילי מעולם לא שמענו כל כך נרגשת וכאובה. “גם זה יגיע” הוא שיר החמצה שנשען על פרדוקס כואב מאוד: יש רצון לאהוב, יש אפילו הבטחה לאהוב, אבל אין יכולת ממשית לממש את האהבה בהווה. זה מה שהופך אותו
עשיתי next בשלט על שני הראשונים, "היא הולכת בדרכים" ו"בא לשכונה בחור חדש". הכי פשוט לומר – האוזן התעייפה משני אלה. אם לפתוח במשהו בניחוח אוריינטאלי, הייתי מעדיף את "בן בסט" או "כל הליל אני בגנך". לא חסרים לאלון אולארצ'יק
פרפרי התעתוע של ערן צור ממשיכים לחוג ולהיעלם. זהו אחד משירי האהבה היותר מיוחדים שנוצרו במוסיקה המקומית. חותמם – לנצח. שיר על אשליית האהבה לרגע. לרגע מתעוררת האהבה בדמות צבעים חיים, שלפתע מתכהים. האהבה וחמקמקותה. לפתע היא כאן – אבל הייתה כלא
חנן בן ארי לא מנסה להמציא את עצמו מחדש – אלא מעז להסיר שכבות. זהו אלבום שמעדיף אמת על פני פוזה, פגיעות על פני הצהרה, ושאלות פתוחות על פני תשובות מהודקות. בין תפילה להמנון, בין בלדת נשמה לפולק־רוק אמריקאי ובין
כך כתבתי על ההופעה האחרונה של יגאל בשן באוקטובר 2016: יגאל בשן של השנים האחרונות הוא כותרות של משהו-לא-טוב-קורה-לאיש. הנסתר האפיל על הגלוי. העיתונות חיפשה סיפורים בין מסדרונות בתי חולים. בשן אמר "כשיהיה לי נוח לספר את הסיפור – אספר". ואז קראנו
עצים משירים את עליהם, הערבים מתחילים להתקרר, ומדי פעם השמיים מטפטפים עלינו. הקיץ הישראלי הארוך, הלוהט והמייגע נראה לעיתים כאילו מסרב להיגמר, אבל עכשיו הסתיו עושה תנועות מסוימות שהוא כאן להחליף את הקיץ. כנראה אצטער בימים הקרובים על הקביעה הזו.
אז מי אתה מיקי גבריאלוב? ישראלי, תורכי, יווני? לא בטוח שיש לו תשובה. קחו את "אבא סיפור", "אני ואתה", "אמא אדמה", "היא יושבה לחלון", "עוף גוזל", "הכניסיני", "ערב מול גלעד". תסכימו איתי שזה עולם מוסיקלי בפני עצמו, שמן הסתם נוח להגדירו
המשפט “מה שיבוא יבוא” מבטא גישה של קבלה והתמסרות למה שעתיד לקרות. ניתוח של המשפט כברירת מחדל חיובית משקף פרשנות של השלמה, שלווה ואמון בתהליך החיים. המשפט מביע גישה של קבלה רדיקלית: אינך מנסה לשלוט בעתיד או להילחם במה שיבוא,
דרישת הקהל. כבר אז, המשכו של המופע המשותף מפסטיבל הפסנתר מארח 2011. הקהל דרש עוד מופע נוסף של אביב גפן מארח את אביתר בנאי וקיבל. דרישתו נענתה. אני מוכן להעיד: הייתי במופע הנעילה החגיגי השני של השניים. אם לא אקבל בשעות הקרובות קומוניקט
הבלדה הזו עצובה, ואם נדייק – יוצאת מפיה של אישה דאוגה ששרה לבנה. יהודית תמיר הזכירה לי תמיד זמרות יווניות קלאסיות, ששרות את תוגת החיים. קולה של יהודית תמיר זכור משיריה האלמותיים בשנות התשעים כמו "רומיאו" שהלחין פוליקר וכתבה צרויה
כותבי שירים להלחנה (תמלילנים/ פזמונאים / משוררים) בדרך כלל אינם מזוהים עם השירים שכתבו. תגידו "אמא אדמה", ואמרתם אריק איינשטיין. תגידו "כמו אל מים" והשם הראשון שיצוץ – יהודית רביץ. "ככלות הקול והתמונה" – "תיסלם". "לוח וגיר" – שמוליק קראוס.
פינה חמה שמורה לי לשם טוב לוי, החוגג בימים אלה 75. אגיד בלי להפריז, כי ללוי שמור מקום טוב בקדמת השורה הראשונה של המלחינים והמעבדים המקומיים, שהמוסיקה שלהם עשתה את החיים במדינה הזו קצת יותר יפים, קצת פחות לחוצים. קצת יותר מרגשים. פינה
דרך מסכת קלישאות הצליחה החבורה להתחבר למסר של ער"ן. זה בסדר – האמצעים מקדשים את המטרה. מצרפים את הדמעות ללב, והעיקר – לשחרר, לצאת מהחושך. המוסיקה – היפ הופ ר-נ-ב סולידי של נגיעות רגש מעודנות כיאה לתמיכה נפשית רגועה. המוסיקה
הייתי פותח ביקורת על החדש של יהודית רביץ בשאלה: מה היו הציפיות ממנה אחרי שנים רבות של היעדרות מהאולפנים ומהבמות? למעשה, רביץ מעולם לא נעלמה. השירים שלה המשיכו להתנגן, להיות חלק מפס הקול של הרדיו הישראלי. השאירה רף ציפיות גבוה
יש כאן חיבור מחדש של יהודית רביץ לשיר שהלחינה למילים של יעקב גלעד,המזוהה עם הביצוע של נורית גלרון מ-1982. בתום האזנה אחת אני מוצא יותר מהצדקה לגרסה החדשה. השיר בן האל מוות, הוא ביטוי לתחושות הגעגועים לתקופת התום של הילדות
דוד ד'אור נמצא כבר באלבום החמישי בסדרת האלבומים המצליחה "שירת רבים", שתכליתה הנגשת פיוטים וניגונים ממזרח ומערב. מה מוביל להלחין פיוטים כאלה? האם יש כאן תחליף לקריאה תבונתית של הפסוקים? האם הפסוקים המולחנים יובילו לקרב את עולמי החילוני לדתי? אין
זרם מחשבות של חיפושים עצמיים יוצר חיבור מסקרן ואולי אף מפתיע בין תומר יוסף לקותימאן. זה נשמע כמו קרב חרוז היטב על מהות התודעה. האם אפשר להפריד בין החשיבה לחושים? המוסיקה משדרת את המערבולת הזו במשב רוק קצבי פסיכדלי לא
דור שמר שרה סערת רגשות מטריפה במוחו ובליבו של מי שזועק "הביתה" לאמא. זהו מן הסתם נרטיב שמתאים לימים אלה, שבמשפחות רבות לא נרדמים בלילה ומשוועים לשובם של הבנים והבנות. המנגינה הדרמטית והטון הנסער מביעים את המצוקה, הפחד הגעגועים וגם
שיחת טלפון עולה מן האוב. הקול הנמוך משוחח עם אחותו יעל. שואל שאלות. תמה למה אמא לא עונה. למה היא, יעל, אינה בוכה. אנחנו במלחמת יום הכיפורים 1973, שירים על האחים של חורף 73. ארז לב ארי יוצר קשר עם
יוסי חורי עבר שלושה גלגולים עם הצמד. הראשון ב-1960 עם ניסים מנחם. השני – עם אורי הרפז (1977) ואז עם חגי רחביה (2015) הצמד גיבש כבר תפיסת עולם הרמונית ששולבה בעיבודים קוליים המצטיינים ברקמה מעודנת של מוסיקה דרום אמריקאית, בבנגינה שהבליטה השימוש האפקטיבי
כרמלה גרוס ואגנר 1997 לקראת ההופעה 2023 כרמלה גרוס ואגנר חיים את החיים, גרוס חלפן כספים, עושה לו עסקים, כרמלה מכשפה, היא אלמנה שחורה, ואגנר הוא אמן, אכול מתסכולים". סיפור מוכר לדור שידע את הלהקה מלפני יותר מ_6 שנים. דור
יש עוד הופעה כזו? תרשמו אותי. 30 מלאו לקריירה של יזהר אשדות – סיבה יותר ממוצדקת לאירוע חגיגי עם חברים. הקשבתי בהנאה לשיתופים ולדואטים. אני נלקח כל פעם מחדש בשביים של אחדים מהקלאסיקות שלו. קחו את "זמן קסם" עם ברי
יהודה פוליקר מתגעגע ל"אנחנו" של פעם. מה זה ה"אנחנו" האידילי הזה? ישנם הקשרים שונים של ה"אנחנו" שהישראלים שותפים להם. זה יכול להיות ההקשר ההיסטורי-תרבותי-לאומי, זה יכול להיות ה"אנחנו" הדתיים או ה"אנחנו" החילוני ליברלי. פוליקר אינו נכנס לסוג ה"אנחנו". אצלו לפי
אני מוציא שני משפטים מהשיר הזה ויוצא להפגנה: "כשהאמת נהית טאבו הזמן נהיה ללכת/ אל תבכו אחים שלי זאת מהפכה והיא נושכת". עוד שני משפטים שמתכתבים עם התקופה? בבקשה: "איך כולם מרגישים אנרגיה משבשת / הרשת מטשטשת מורידה לי את
מהו ה"זה" שהולך ובא? כמו יוצרים רבים במוסיקה, טוהר קדוש נותנת לדכדוך לנהל את כתיבתה. חושך ואור הם אמצעים נדושים. את החושך היא מחבקת, את האור היא מבקשת בצנצנת. את עצמה היא רואה מפוזרת באדי עשן בין אנשים, נצמדת לכביש
ר' יהודה הלוי, משורר ימה"ב תיאר את עבד הזמן כאדם מוגבל במגבלות הזמן הנשלט בידי האל. במקום להיות משועבד לזמן, שגם הוא עבד בעצמו, יש להיות עבד ישירות לה'. חברי להקת מונד לא נמצאים במקום הזה. כבני אנוש ריאליים, הם
צרת רבים חצי נחמה, או נחמת הטיפשים. במה תבחר לירון בן שמעון? היא מתארת אישה, שהולכת בלב כבד לישון, אפילו מבלי להסיר את האיפור הכבד, שמהווה בד"כ סוג של מחיצה בינה ובין העולם. הגבר שלה אכזב והחלומות שלה מאופסנים, ליבה
צעד קדימה לאותו מקום הוא למעשה צעד אחורה. "פול טראנק עושה ניסיון להתפלסף על מהות החיים בסוג של התפקחות. התובנה נדושה משהו: אין תכלית לאדם, אין מהפכים בחייו, גם אם ניסית להיות מישהו אחר, הבנת שהכל חרטה – לימודים, תארים, מעמד,
רונה קינן מוצאת קשר בין שוטטות בעיר ובין חווית האהבה. העיר במציאות המודרנית קודרת ומדכאת. זוהי מהות החיים הקפיטליסטים במטרופולין רווי הניכור הצפוף בהמון אנושי אנונימי ובגורדי שחקים קורעי רקיע. העיר המתוארת חסרת נשמה, איבדה את אנושיותה. השאלה "איפה את"
