יהודית רביץ – ילדות נשכחת
יש כאן חיבור מחדש של יהודית רביץ לשיר שהלחינה למילים של יעקב גלעד,המזוהה עם הביצוע של נורית גלרון מ-1982. בתום האזנה אחת אני מוצא יותר מהצדקה לגרסה החדשה. השיר בן האל מוות, הוא ביטוי לתחושות הגעגועים לתקופת התום של הילדות
יש כאן חיבור מחדש של יהודית רביץ לשיר שהלחינה למילים של יעקב גלעד,המזוהה עם הביצוע של נורית גלרון מ-1982. בתום האזנה אחת אני מוצא יותר מהצדקה לגרסה החדשה. השיר בן האל מוות, הוא ביטוי לתחושות הגעגועים לתקופת התום של הילדות
דוד ד'אור נמצא כבר באלבום החמישי בסדרת האלבומים המצליחה "שירת רבים", שתכליתה הנגשת פיוטים וניגונים ממזרח ומערב. מה מוביל להלחין פיוטים כאלה? האם יש כאן תחליף לקריאה תבונתית של הפסוקים? האם הפסוקים המולחנים יובילו לקרב את עולמי החילוני לדתי? אין
זרם מחשבות של חיפושים עצמיים יוצר חיבור מסקרן ואולי אף מפתיע בין תומר יוסף לקותימאן. זה נשמע כמו קרב חרוז היטב על מהות התודעה. האם אפשר להפריד בין החשיבה לחושים? המוסיקה משדרת את המערבולת הזו במשב רוק קצבי פסיכדלי לא
הבלדה הזו עצובה, ואם נדייק – יוצאת מפיה של אישה דאוגה ששרה לבנה. יהודית תמיר הזכירה לי תמיד זמרות יווניות קלאסיות, ששרות את תוגת החיים. קולה של יהודית תמיר זכור משיריה האלמותיים בשנות התשעים כמו "רומיאו" שהלחין פוליקר וכתבה צרויה
דור שמר שרה סערת רגשות מטריפה במוחו ובליבו של מי שזועק "הביתה" לאמא. זהו מן הסתם נרטיב שמתאים לימים אלה, שבמשפחות רבות לא נרדמים בלילה ומשוועים לשובם של הבנים והבנות. המנגינה הדרמטית והטון הנסער מביעים את המצוקה, הפחד הגעגועים וגם
שיחת טלפון עולה מן האוב. הקול הנמוך משוחח עם אחותו יעל. שואל שאלות. תמה למה אמא לא עונה. למה היא, יעל, אינה בוכה. אנחנו במלחמת יום הכיפורים 1973, שירים על האחים של חורף 73. ארז לב ארי יוצר קשר עם
יוסי חורי עבר שלושה גלגולים עם הצמד. הראשון ב-1960 עם ניסים מנחם. השני – עם אורי הרפז (1977) ואז עם חגי רחביה (2015) הצמד גיבש כבר תפיסת עולם הרמונית ששולבה בעיבודים קוליים המצטיינים ברקמה מעודנת של מוסיקה דרום אמריקאית, בבנגינה שהבליטה השימוש האפקטיבי
באמת נתמזל מזלו של גידי גוב לעבוד עם מיטב היוצרים, כפי שהוא מציין בספרון השירים שצורף לדיסק המשולש, או בלשונו – "לחלוק את חיי המקצועיים והאישיים עם מוסיקאים נפלאים, כותבי מילים קסומים ונגנים מרגשים". בגדול – ככה מסכמים קריירה. אם
כרמלה גרוס ואגנר 1997 לקראת ההופעה 2023 כרמלה גרוס ואגנר חיים את החיים, גרוס חלפן כספים, עושה לו עסקים, כרמלה מכשפה, היא אלמנה שחורה, ואגנר הוא אמן, אכול מתסכולים". סיפור מוכר לדור שידע את הלהקה מלפני יותר מ_6 שנים. דור
יש עוד הופעה כזו? תרשמו אותי. 30 מלאו לקריירה של יזהר אשדות – סיבה יותר ממוצדקת לאירוע חגיגי עם חברים. הקשבתי בהנאה לשיתופים ולדואטים. אני נלקח כל פעם מחדש בשביים של אחדים מהקלאסיקות שלו. קחו את "זמן קסם" עם ברי
יהודה פוליקר מתגעגע ל"אנחנו" של פעם. מה זה ה"אנחנו" האידילי הזה? ישנם הקשרים שונים של ה"אנחנו" שהישראלים שותפים להם. זה יכול להיות ההקשר ההיסטורי-תרבותי-לאומי, זה יכול להיות ה"אנחנו" הדתיים או ה"אנחנו" החילוני ליברלי. פוליקר אינו נכנס לסוג ה"אנחנו". אצלו לפי
אני מוציא שני משפטים מהשיר הזה ויוצא להפגנה: "כשהאמת נהית טאבו הזמן נהיה ללכת/ אל תבכו אחים שלי זאת מהפכה והיא נושכת". עוד שני משפטים שמתכתבים עם התקופה? בבקשה: "איך כולם מרגישים אנרגיה משבשת / הרשת מטשטשת מורידה לי את
מהו ה"זה" שהולך ובא? כמו יוצרים רבים במוסיקה, טוהר קדוש נותנת לדכדוך לנהל את כתיבתה. חושך ואור הם אמצעים נדושים. את החושך היא מחבקת, את האור היא מבקשת בצנצנת. את עצמה היא רואה מפוזרת באדי עשן בין אנשים, נצמדת לכביש
ר' יהודה הלוי, משורר ימה"ב תיאר את עבד הזמן כאדם מוגבל במגבלות הזמן הנשלט בידי האל. במקום להיות משועבד לזמן, שגם הוא עבד בעצמו, יש להיות עבד ישירות לה'. חברי להקת מונד לא נמצאים במקום הזה. כבני אנוש ריאליים, הם
צרת רבים חצי נחמה, או נחמת הטיפשים. במה תבחר לירון בן שמעון? היא מתארת אישה, שהולכת בלב כבד לישון, אפילו מבלי להסיר את האיפור הכבד, שמהווה בד"כ סוג של מחיצה בינה ובין העולם. הגבר שלה אכזב והחלומות שלה מאופסנים, ליבה
צעד קדימה לאותו מקום הוא למעשה צעד אחורה. "פול טראנק עושה ניסיון להתפלסף על מהות החיים בסוג של התפקחות. התובנה נדושה משהו: אין תכלית לאדם, אין מהפכים בחייו, גם אם ניסית להיות מישהו אחר, הבנת שהכל חרטה – לימודים, תארים, מעמד,
רונה קינן מוצאת קשר בין שוטטות בעיר ובין חווית האהבה. העיר במציאות המודרנית קודרת ומדכאת. זוהי מהות החיים הקפיטליסטים במטרופולין רווי הניכור הצפוף בהמון אנושי אנונימי ובגורדי שחקים קורעי רקיע. העיר המתוארת חסרת נשמה, איבדה את אנושיותה. השאלה "איפה את"
האם התכוון ל- מה התכוון המשורר? שיר לעיתים מותיר אותך מהרהר, חוקר, מתחבט. האם הוא מצליח להבהיר את כוונת המילים? הבעיה של כותב השיר הזה, שהוא לא מכיר בכוחן של מילים לדייק כוונה, לשקף אמת. מילים מותירות אותו ספקן. האם
התחלתי בקליפ. לילה בפריז. דודו טסה עושה דרכו על גשר. נראה כתועה ותוהה. כמעט נדרס. השוטטות הלילית מובילה לחבורת רקדני ברייקדאנס, שמחממת עצמה בריקודים. טסה שר: "זה לא עובר. זה רק זז ממקום אחד למקום אחר". הוא ממשיך להתבונן ברקדנים.
רוני ידידיה גייס גם את שאנן סטריט לנבחרת שירי אלתרמן שלו. מדוע? רק כדי לייצר גיוון של זמרים מכל סגנון? חיפשתי תשובה בדף העיתונות שנשלח – לשווא. מה הערך המוסף? ידידיה מאוהב בפרויקט, חוגג עליו, ובדרך מזמין כל מי שמסכים.
באחד הסרטים הדוקומנטריים עליה אומר רמי קלינשטיין – ריטה היא משהו כמו פנתר שיוצא לצוד וברגע הנכון מתנפל על הטרף. פנתר משחר לטרף. לא בטוח שצריך להקצין בדימויים. אבל כפנתר משחר לטרף – ריטה היתה זקוקה תמיד לאתגרים שזמרות מקומיות בדרך כלל
צפו בקליפ החדש ל -I'M, השיר שיטוס עם מיכאל בן דוד לטורינו. העיבוד וההפקה של אסי טל בישלו מחדש. התבשיל שיצא מעצים את ההצגה ומשטח את השיר. הגישה לקליפ מנפחת שאו. מרוב אקשן, הטקסט מתפוגג, ומראה העיניים משתלט. הבעתי כבר
לחזור ל"שיר ליל שבת" של יהודה עמיחי ומשה וילנסקי. המילים מתכתבות עם החדשות המגיעות מאוקראינה. מהמולת ההפגזות דרך הכבישים והנסיעה שמתארכת ומובילה אל תהום החרדה והיאוש. 2022 והעולם נותר רע מיסודו. אין כל חדש תחת השמש. רגע היית שלו שאנן,
הניגונים האלה של שיריו של נתן אלתרמן ממשיכים לחזור ולהפעים. מלחינים וזמרים תמיד נמשכו אליהם, הפשוטים גם המורכבים, לפעמים הביזאריים. האוסף – שמכיל מבחר מהמנגינות והביצועים מהיפים בזמר העברי. תערובת מייצגת של מוסיקאים – מרדכי זעירא, משה וילנסקי, נחום היימן, סשה
נעמי שמר כתבה את השיר לאסירת ציון אידה נודל, סמל מסורבי עליה, בעודה יושבת בכלא. השיר פנה אליה בגוף שני, כמכתב אישי של אישה לאחותה, שאותה לא פגשה מעולם. נעמי שמר מחזקת ומתחזקת מאידה נודל. השיר נפתח בפניה אישית. מה
יש לנו עסק עם נחש. יפית טסה לקחה את המשתמע ממנו מטפורית כדי ליצור דרמה אפופת מסתורין. נחש מסמל יכולת פיתוי, ערמומיות ורוע. יש האומרים כי הנחש הוא סמל התאווה והסקרנות, גם הגירוי לאסור. יפית משדרת תחושה של חרדה, שעל
בטוח שיכתבו עוד הרבה עבודות על הקשר שבין הפופ הישראלי לפיוט היהודי ולתפילה בעידן הזה. משהו שהוא מעבר לאפיזודה אופנתית. להבדיל מ"מוסיקה מזרחית" שחלק מזמריה צמחו על תפילות בית הכנסת, אבל פנו למוסיקה מסחרית, קיים ניסיון לחזור לנטו של המקורות,
חיפשתי בגוגל "עידן רייכל והפילהרמונית הישראלית". עוד לא נוצר החיבור? הגיע הזמן שהקלאסי של הפופ הישראלי יפגוש את התזמורת הקלאסית הישראלית. בינתיים, לקראת החגים שולח רייכל אלבום שהוא הקליט עם תזמורת סימפונית מבואנוס איירס שנקראת Ensamble Sinfonico 21 Orchestra. יש
"עדיף הטירוף, השיגעון רק לא הפחד הוא גומר אותי" והכי נורא, מסיים דודו טסה את זעקתו – "בסוף מתרגלים להכל", והשיר מסתיים בקרשנדו, כמו בסיום טראגי של אופרת רוק. האם דודו טסה הוא יציר דור שרוט שמחפש דרכים להגיד –
מה משך שתי להקות ישראליות, "מופע הארנבות של ד"ר קספר" ו"תערובת אסקוט" לעשות גרסאות (קאברים) ל"בשמלה אדומה" המוכר בביצוע של להקת הנח"ל מתוכניתה ה-21 (1968). במרכזו של השיר ילדה עם שתי צמות השואלת "למה". ילדים קטנים שואלים הרבה "למה"? שאלת