שירים חדשים

יופיו של התום קיים בטון של רוחמה בשיר שהקליטה במיוחד לכבוד אוסף כפול חדש משיריה במלאת 40 שנה לקריירה שלה. שיר אהבה נוגה על חמקמקותה של האהבה ואובדנה. חווית אהבה ראשונית שיש בה ים, צדפים, אוניה, חוף ושחפים. כל מאווייה

מהי אהבה? אהבה חזקה יותר ממך – כשהיא איננה. אז יש מצב שהיא "תחבק את עצמה". יניב ד'אור הוא טנור תחושתי, שפנה לפופ. תנו לו טקסט קינת-אובדן-אהבה, תנו לו מלודיה טובה, תנו לו עיבוד מהוקצע, והוא יחבק את עצמו ויזמר

רוח ים תיכונית קצבית נושבת במפרשי שירו של נתן אלתרמן. כדי להגביר את הרוח, גייס רוני ידידיה את רמי פורטיס, מחולל סערות ידוע, למשימה. זהו אלתרמן, המתבונן האורבני, שחש-מדמיין סרט מתח בכל חושיו, מנסה לצייר או לייצר מתח באוויר, לקראת

שנזיל דמעה? אני לא. לא על הדרמה ולא על המלודרמה. מאיה בוסקילה רוצה לרגש, להרטיט. להפעים. להסעיר. לי זה לא קרה. למה? כי יש לי תחושה של ניסיון לעבוד על מניירה, לתפור לה שיר לפי קונפקציה. רמי קלינשטיין שחתום על

געגוע. כמיהה לריח המסטיק שמזכיר את זו שישבה לפניו בכיתה. להפסקה של עשר איתה. הוא נזכר בה, אחרי הרבה שנים, כשראה אותה חולפת על פניו בגשם. היה לו צורך לפנות אליה לומר שלום. ואז עצר. למה להרוס את הזיכרון המתוק.

גברים מקוננים על ניסיון לחפש מהות ביחסים ששבקו חיים במהירות לא תאומן. עניין כמעט חסר סיכוי עד נואש, אם משווים את המהלך ל"נסיעה ארוכה" מול קוצרם של החיים ומתארים אותו בדימויים אפוקליפטיים כמו – שדות ירוקים שהפכו לשדה קוצים. הפתרון

צפה להפתעות בחיים (בקריירה), לפעמים תהיינה רעות, לפעמים טובות, אומר האיש הנרגש למי שהולך בדרכו. שום דבר לא ברור, אבל לעומתי, יש לך אותי. אני אהיה שם כשתתבאס. דני סנדרסון שאחרי הקמבק-בום של כוורת, חוזר הביתה מהפארק לתוך שגרת המציאות

זה כמעט פרומו ל"דייט בחשכה". כשמדליקים את האור, כשחוזר החשמל – נגמרת האשליה. אין כבר אמנון ואין תמר. צרויה להב השתעשעה בסיפור אהבה שנרקם בחשכה בחסות הפסקת חשמל. רמי קלינשטיין מנסה לספר את סיפור ליל האהבה החשוך בדרמטיות טיפוסית בקצב

תקשיבו. יש לכם ספק שמדובר בלהיט? צודקים – להיט-להיט. הראל סקעת מתיישר בהתלהבות על מסלול פופ ידידותי, Radio Friendly, לוחץ גז ולוקח לכביש הראשי. מצד שני: הגיג טריוויאלי "על החיים" – שיר עידוד עצמי נדוש: האומץ להתחיל מקו התחלה חדש על

בעז בנאי ממשיך לשדר רגשות מעורבים על תדר יחסי בינו-בינה טראומטיים. זוהי מלחמה מתמדת.- "חי על החרב". מצב של אליה וקוץ בה. על ראש שמחתה – "אדרת של קוצים". בנאי מביע אמביוולנטיות של חוסר ישע (הקוצים) אבל גם הזדהות רגשית ואמפתיה(כתיבת

מאז שאני שומע דור דניאל, אני מזהה אצלו טון צער אישי בסיסי, במנגינות, במילים. מצד שני – מאפיין בולט: הצער עולה על כביש המוסיקה הראשי (תקראו לזה "מיינסטרים") בקצב שמתיידד מיידית עם המאזין, מסוג ה- Radio Friendly, לא בלדות עתירות

יש עתיד יפה למיינסטרים הים-תיכוני המקומי. לא צריך לחפש אותו בנרות. הוא כאן ועכשיו. יובל דיין מסמנת גבולות חדשים יפים. קול נמוך, לא מנעד מרשים, אבל הטון האפלולי משדר את סיפור ההשלמה הכואבת עם מציאות של הכרה בכשלון האהבה, למרות

הוונדרמן החדשה של המחשפות היא חן יאני, שחקנית, דוגמנית, מחליפה את מלי שלום. העובדה שענבל פרלמוטר ז"ל נכנסה לספר המיתולוגיה של הרוק המקומי כסולנית האולטימטיבית של להקת הרוק הנשית הטובה ביותר שפעלה במקומותינו – אינה משפרת את מצבן של מחליפותיה.

מוניקה סקס בחרה לראשונה טקסט שלא נכתב ע"י חברי הלהקה. את השיר צבע בצבע "חקי אפרורי" המשורר מאיר ויזלטיר. זהו שיר מתוך "אלגיות על יד חושים" המחזור השני מספרו "דבר אופטימי עשיית שירים", בו הוא מתייחס לאווירה שאחרי מלחמת יום

ערן צור פילוסופי, כתב על מהות חיים-קיום בהיבט כללי ואישי, שאלות שלא שואלים במסלול החיים הרגיל, שמקהה הגיגים מהסוג הזה. חושבים מלחמות, חושבים הישרדות, אבל לא על הרגע הזה, שיחלוף כהרף עין, ואין הזדמנות שנייה, כי יש רק נסיעת חינם

לפי הקומוניקט המצורף, נשות "סקסטה" עושות קאבר לשיר של עצמן – "סינדרלה" (מקום שני בקדם אירוויזיון 1981). זוהי כמובן טעות: גרסת כיסוי Cover היא חידוש של שיר של אומן אחד על ידי אמן אחר. כאן מדובר בחידוש של שיר על

שיאי הטקסט הנדוש כבר אינם נשברים. הכתיבה ל"ז'אנר" היא מציאות ללא שיאים, ריאליטי של קיבעון. תן לג'וליטה טקסט חבוט על שברון לב בגין אהבה נכזבת עם כל המילים הטריוויאליות ("החסרת פעימה", "פרצת את הלב שלי"), והיא תסלסל עד עמקי נשמתה.

בשכונה המוסיקלית של דודי לוי פוגשת הים תיכונית את הגיטרות החשמליות. אבל הסיפור אינו הולך למקומות המוסיקליים הים תיכוניים המוכרים, הגם שאפשר לעשות בשיר שימוש להמנון חאפלה. מה הסיפור? במרכזו ילד שכונה חריג שעושה הכל כמו כולם (ברומא תתנהג כרומאי),

יש סלסולי אהבה שלוקחים אותך בשבי. בג'ונגל הזה הנקרא "מוסיקה מזרחית", לפעמים מפספסים את האותנטי. אני מודה שפספסתי. אבל לא מאוחר עדיין להגיע. לא כל סלסול הוא אינסטנט בפס יצור של תעשיית הפופ הים תיכוני. הקול הזה של איתי לוי

רמה מסינגר ודניאל סלומון רוקדים בקצב שלושה רבעים. הדואט עוסק בפער בין מה שהיא מבקשת ובין תוכניותיו, בין הניסיון שלה לעצור את הכל, להנציח את הרגע הטוב שלא יחזור, לברוח איתה למקום שכוח –אל, שאינו חלק מהעולם הזה, ובין אי

יש לנו עסק עם כוכבי לכת במערכת השמש. נוגה מחפשת צדק. נוגה בבעיה. המשל והנמשל. הכוכבים והחיים. כשנוגה בבעיה היא "מסניפה קצת ביטחון". אלישע בנאי מוזמן להסביר. לפי טון קולו, אני מרגיש שהתפוח מתחיל להתגלגל קרוב לעץ של אבא יובל.

האישה חזקה. הגבר חלש. לאישה יש ראיה פנימית (לגלות הנסתר שבו) הוא מסתפק להיות "שיכור מאהבה" (כמה נדוש)  בסיפור של השיר יש גם מגע שפתים ותשוקה. האם אפשר לבקש מאביהו שבת להחליף נושא, להתחיל לשיר משהו אותנטי יותר. לא די בקול המלנכולי הזה

צלילי הפסנתר בפתיחה, הטון. ההתכוונות. שנסון. ז'ק ברל. אתם רוצים להגיד לי שהזכרתי את שי גבסו בנשימה אחת עם גדול השנסונרים? תחזיקו את המבקר. מה קרה לו? מצד שני: תרגמו לצרפתית. כמה שזה יצלצל יפה. כמה שזה יצלצל שנסון. פיוט

פבלו לא מתכוון ברצינות. תאמינו לי שהוא נורמלי. איש בר דעת, שמכוון את המוסיקה למיין-מיין-סטרים. היתרון שלו הוא, שגם כאשר הוא שר על טירוף, הוא צוחק. "בטח שאני לא נורמלי, אבל מי כאן נורמלי?" – סוג של הלצה עממית, שנשענת