שירים חדשים

מוסיקה ממשיכה לצאת אצלנו בקצב מטורף. יש יוצרים שחיים בעולם מקביל, שבו הכל סבבה. אין מלחמה, חללים, חטופים, הוויה מטרללת. גיא מזיג מתייחס לסוגיה: " ״אחרי השבעה באוקטובר החלטתי על שינוי כיוון בתוכן של האלבום השלישי שלי,  בעקבות המלחמה ופגישות

אושר בחתה מנסה לשכנע אותה ללכת עליו. הנימוקים – הקודם שלה היה "כמו אוויר", אפילו חברות שלה מעידות עליו שהוא "מדהים", העבר שלה זה "מניאקים", מבטיח לה חיים ללא "תקלות".. הטקסט נשמע כמו במכירת נכס. אני חבל"ז. כדאי לקנות. אושר

"כמה שמענו, אותה קלישאה/ מה כבר נשאר, רק הכוס מלאה" ספיר סבן דוהרת על שיר מלא קלישאות שאומר: יאללה, נשבר מהבלאגן, הטוב נמצא ממש כאן, מעבר לפינה, בואו נתפוס אותו, נעשה מסיבות, שמח על צ'ייסר ערק, והעיקר שהכוס תהיה מלאה.

על הנייר – לא שיר להלחנה. תובנות החיים שטוקי שטרן שרבט נשמעות לגמרי קטע פרוזאי, מעין ספוקן וורד, אלא שהוא בכל זאת  הצליח לעטר אותן במוסיקה יפה. שטרן שר על סבל ותסכול בתחושת דריכה במקום, סחרור פנימי, ואובדן זהות בתוך

דניאל נשמה עושה שימוש במטפורה של "לעוף ולראות הכול מלמעלה" כדי להשתחרר  מהמבט הצר של היומיום ולראות את התמונה הרחבה כמו ציפור בשמיים. זה מאפשר להבין מצבים באופן שלם, פחות רגשי ויותר מאוזן – לראות את "היער" ולא רק את

להשתחרר מפחדים ומאשמה עצמית ולהתחיל ללכת למקומות בטוחים – נפשית ופיזית- אפשר להתייחס לכך בתהליך שהוא סוג של פסיכואנליזה אישית. זהו תהליך רגשי ומחשבתי שדורש התבוננות פנימית עמוקה, גילוי מקור התחושות הללו, והבנה כיצד לשחרר אותן או להפחית מהשפעתן. זהו

דין פרינס גבאי שר התקרבנות של גבר מול גברת. הרסה אותו. אין לו כוח לכולם. פורק דברים "על הפסנתר" במקום לומר לה אותם "בפנים". לא נותנת לו לנשום, מחפש סימן שמשהו בפנים אצלה בכ"ז מתחבר אליו. הלוואי והשדים שמתרוצצים בתוכה

החיים זה לא דבר פשוט, מבשר רן דנקר, והולך הצגת פופ אקסטרווגנטית, שהקליפ המושקע בה חלק בלתי נפרד ממנה בו בתסריט, בימוי והפקה הם כשלעצמם הצגה יומרנית  במיקום, בכוריאוגרפיה, בהתרחשות. מה רוצה להגיד בשיר הדאנס הזה? המאבק הפנימי מול הציפיות

תפרו לזהבה בן סיפור שמתאים לזמרת מתחילה, לא אחת כמוה, בת 56, קריירה שמתקרבת ל-40 שנה.  מה הסיפור? מפיק-אמרגן מבטיח לה קריירה של הרים וגבעות, הפקת להיט, משקיע, הצלחה מעבר לים, דואט משדרג – העיקר שתחתום על החוזה. מה התמימה

"חייבים לשחרר את החטופים" – הפך למשפט נדוש, הגם שבמהות ממשיך להיות חיוני עד קריטי. איתי בלטר  מציג ראיה שאומרת – אין מצב – "בחיים אי אפשר להציל/ חוץ מעצמך אי אפשר". הפניה לאלוהים לדבר עם כולם? – נואשת. הרי

אהבה כסיפור מסתורין שעולה מן האוב. מהשירים החזקים באלבומו החדש של ערן צור "סימנים מקדימים". צור שר סיטואציית זיכרון חלומית בקצב ובמנגינה המעלים את השיר על נתיב מרכזי בעיבוד של אווירה אפלולית משכרת חושים בנגינת החצוצרה של אבישי כהן ובהפקה

אליעד מצטרף לאגודת מזמרי שירי ההתקרבנות הגבריים מול הנשים האכזריות. המגמה בולטת בעיקר  במוזיקה המזרחית הישראלית. הגבר מוצג כקורבן של אהבה, כמי שנפל שדוד אחר אישה יפה, נחשקת, אבל קרה, בוגדנית או בלתי מושגת. זה הצד ההפוך של המטבע: במקום

עכשיו מהפך בחיים, שרה גלי עטרי. עכשיו הזמן לשמור על עצמה מנפילה. עכשיו הזמן לעשות שלום בינה לבין עצמה. מה קרה? מה יום מיומיים? מה נשתנה היום הזה משאר הימים? פתרונים לכותבי השיר. הרעיון כשלעצמו – לעשות שלום בינך ובין

שיר של אבל מאוחר, של געגוע חרטה ותסכול. זה השיר שמסיים את האלבום "היסטוריה של תאונות" של אביב גפן. שיר על היחסים בינו וביו אביו, חשבון נפש  של אביב מול אבא יהונתן מנקודת מבטו נכון לעכשיו, בגיל 51. תוגת הצער

שירי געגועים לחברים ויקירים שנפטרו בטרם עת הם ביטוי פיוטי וכואב של אובדן, אהבה, זיכרון וקושי בהשלמה עם מוות. יובל אבידן מבכה את עלמה. בבסיס שיר הגעגועים עומדת חוויית האובדן – התחושה הפתאומית של רִיק, של שבר, שנובעת מהיעדרות האדם

זוהי התשובה של חמוטל בר יוסף ואודי אהרוני ל"כי האדם הוא עץ השדה" של נתן זך. זך השתמש בדימוי העץ לתיאור הקיום האנושי, שבריריות החיים תוך הדגשת הדמיון בין האדם לעץ. הוא הציע תשובה מורכבת: האדם דומה לעץ — הוא

מיכל גרינגליק שרה את תוגת געגועיה במוסיקה "שקטה", למרות אי השקט שהיא חווה, באיפוק פנימי. נעה בין מציאות לחלום. עצמים ומקומות ומקומות מעוררים  געגועים  משום שהם נושאים זיכרונות חיים,  שומרים בתוכם רגעים, חוויות וקשרים. זהו שביל מתפתל בו אבדו עקבותיו,

ינאי אלבז שר יסורי מצפון של אחרי אסון השבעה באוקטובר, שפגש אותו ואת משפחתו, כשהוא נמצא רחוק מקיבוצו המותקף. השיר מתמקד באירועים ובעצמו. ייסורי מצפון הם תחושת חרטה, אשמה או אי-נוחות נפשית שאדם מרגיש בסיטואציה, שפעל בצורה לא מוסרית, פגע

עוד בחייהם במלחמה הם כותבים את אחרי המלחמה,  ואז אחרי מותם – הם הופכים לשירים. האירוניה מקופלת בתוך מציאות אליה התרגלנו, שבכל שנה מתווספים עוד שמות למצבה הלאומית הגדולה. אחר כך מפשפשים במגרותיהם, מאתרים מילים ומעבירים למלחינים, כי גם כאן,

יש דברים שעוד לא סיפר לה. למשל? פתרונים למשה פרץ. מה כן? רק אלוהים יודע איך שברה לו את הלב. אבל בינתיים מסכים ש… תשקר לו שהכל בסדר, רק כדי שיתאפשר לספר לה איך ה"חיים שלו" הרסה "חיים שלמים". במוזיקה

שירים רבים שמוקדשים לנופלים,  בין אם הם שירי זיכרון, געגוע, או מחאה, מדברים לעיתים קרובות ברובד כללי, כמעט מופשט. הם מתארים דמות של חייל, של בן או בת, של גיבור, מבלי לציין שם, פנים, סיפור אישי. זה גורם לאובדן להרגיש

הבעיה: המאזין אינו מודע לסיפור שמאחורי השיר, ומה אהוד בנאי עושה כאן. כדי להיכנס לגן הבדידות של דביר דרורי אי אפשר בלעדיו. (*) תוגת שירתו מתקשרת למפגש  בסוג של גן בדידות שהוא מושא געגוע וחלום, שיפעים את ליבו, יחלץ אותו