שירים ישראלים – הגדולים ביותר

חנן בן ארי עושה שימוש ב"עטלף עיוור" כדי להתעמת עם האמת על עצמו מול העזר שכנגד שמפחדת להסכים שיש בעיה בחייהם. . שנים שבזבז על "להיות כמעט", חוסר יכולת לגלות את חולשותיו, "נרקומן של אושר" שמפצה עצמו על עצבונו בכתיבת

אתחיל ב"איך קוראים לאהבה שלי".  זה לא מזרח תיכון חדש. זה אינו רק מצטלם כמו מלחמה. זוהי מלחמה. יותר משבוע. יכול לבוא אסון. ייאוש, אבל עדיין תקווה. אני מקשיב שוב לשיר הזה, שנה וחצי אחרי השבת השחורה בעוטף. .והמלחמה עדיין

שיר ישן נושן, אבל שהזמן שחלף מאז שנולד לא גרם לו להתיישן.  “שיר אחרי המלחמה” ששר אריק איינשטיין הוא יצירה שקטה אך נוקבת, שמבקשת לבטא את התחושות האישיות והלאומיות של תקופה שאחרי מלחמה – ככל הנראה רמז בזמנו למלחמת יום

מה הבדל בין אהבה להתאהבות? ההבנה מהי אהבה אמיתית קיימת בשיר מנקודת תחושתה של הדוברת. התאהבות היא תחילת אהבה, הידלקות ראשונית, שיש לה לעיתים זמן תפוגה. אדם בחייו יכול לעבור התאהבויות קצרות רבות, אבל  אהבה – היא הוויה שנמשכת. זה

איך אמר פלאטו שרון:"  ומה אתם עשיתם בשביל מדינה?" אנחנו עם הקוטר. מהקיטורים שהולכים כאן אפשר לעשות פצצות אטום, אבל ללא מרעום. מישהו אחראי על הזרם בסניף המרכזי. זה לא אני, אלא מישהו שם מלעיט ומאביס ומפטם בתוכניות ריאליטי. שיתבייש.

השנסונייר העברי שר  "ערב עירוני" – שיר שהוא פגישה לאין קץ. לא רק נתן אלתרמן, אלא לחנו של יוני רכטר הוא שהעניק לשיר הזה ערך מוסף מוסיקלי יחיד במינו. וזהו יוסי בנאי, שהשפה האלתרמנית מתגלגלת אצלו כטבע שני. זה מהותו

היא באמת האחת, היחידה והמיוחדת בזמר המקומי. חוה אלברשטיין מהדמויות המרכזיות והמשפיעות בתרבות הישראלית, עם קריירה עשירה של יותר מ-60 שנה. ייחודה טמון בכישרונה הרב-תחומי, בקולה וביכולתה לשלב בין מסורת למודרניות, בין עבר להווה, ובין אישי לחברתי. בקול האלט החם

"תחזור תחזור” הוא שיר עוצמתי שמסיים עידן של משינה, נושא את תחושת הסוף והתקווה יחדיו, מלווה בהשתתפות משפחתית (יוסי בנאי), וביטוי של געגועים אישיים ולאומיים. הוא משלב בין רוך לבין אירועים דרמטיים, מה שהופך אותו לאחת היצירות הטראגיות והמרגשות של

ניצחת איתי הכל" הוא שיר של הודיה, הכרה בכאב, ובחסד שקיים גם ברגעים החשוכים. הוא מגלם את מסע האדם – ממשבר להתעלות – תוך כדי שמירה על יושר פנימי. עמיר בניון מצליח לגעת בנימים הרגשיים של המאזין, לא דרך דרמה

מה המשותף בין "הניחי" הפופי והמחניף ובין "אש" הרוקי?  מה הקשר בין הטון הסולידי-רומנטי של "חוץ ממך כלום" ו"אין כמוה" והרוק הדרמטי של "קר שם בחוץ"?  תשכחו מהשוואה, תשכחו מהגדרה.   דוגמאות להחנפה: "תפוחים ותמרים" המתפזם כשנסון רומנטי, הפסנתר הקלאסי של

"השביל הזה מתחיל מכאן/ לא סלול לא תמיד מסומן" (מ"יוצא לאור") אהוד בנאי ממשיך לצעוד בשביל לא מסומן, אבל כמה נפלא, וכמה אני אוהב לטייל בו מדי פעם ולהקשיב לשיריו,  ללכת בעקבות זמר טרובדור שרוצה להעביר סיפורים אותנטיים, לערבב אקוסטי

"אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו, לא עיוורים אבל לא מביטים". שרה קורין אלאל. המילים של מאיר גולדברג מתאימות לכל זמן, ובזמן הנוכחי אפילו מקבלות עוצמה כפולה. הטקסט עוסק בקולקטיב פסיכופטי – חופר מקלטים, נמלט ממסיבות, מרמה את עצמו ואינו בודק

כמה פעמים התאהבתם בשיר הזה מחדש? מצד שני האם ניסיתם לרדת למשמעותו? מדוע המקום הרחוק הזה (בקצה השמיים בסוף המדבר) שקיימת בו – דאגה (חיובית) הוא עלוב ומשוגע? יהונתן גפן – הכדור אליך. הדאגה של הדואג היא כפולת משמעות –

כשחיפשתי המילים ל"הנני כאן", קיבלתי אותן ב"שירונט" תחת הראל סקעת עם אפשרות לבחור גם את הביצוע של  יהורם גאון. האם אתבע את עלבונו? לא. הזמנים עושים את שלהם. נולדים כוכבים חדשים חדשות לבקרים. סקעת שר את "הנני כאן" נפלא. שמעתי

האם זה נכון שהשיר המופלא הזה הוא מהפחות מוכרים של גלי עטרי כפי שמישהו אמר לי? מה פתאום. מוכר גם מוכר. חסר שלא. שימו לב לפשטות של מערבולת רגשות שמגיעה מ"תחושת הזמן" של סיום לקראת התחדשות – במוסיקליות סוחפת. המחזוריות

השיר נכתב ע”י דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, לזכר 11 בני קיבוצה שנהרגו במהלך מלחמת יום כיפור, והוא מבטא הלם רב וחוסר יכולת לעכל את גודל האובדן בישוב קטן, שבן לילה כמעט וחרב עליו עולמו. כמה מרה ואירונית המשוררת

"כך, כן כך נושא לו האדם/ נושא בשקט על גבו/ את חורפיו ואת כל אביביו/ עד סוף ימיו איתו/ נושא בשקט על גבו/ וכך ישא עד יום מותו/ את כל חייו" מתוך – "ממה עשוי כל יום" (יוסי בנאי/דוד קריבושיי)

שמישהו ינסה לקום ולסתור את הקביעה הבאה: בישראל רוקדים מה שנקרא "ריקודי עם" יותר אנשים מכל מקום אחר בעולם. ריקוד עם הוא אחד המוצרים המבוקשים-נצרכים  ביותר בתרבות המקומית. ד"ר דן רונן, שכתב על הנושא בספרו "ריקודי העם בישראל", קבע כי

אביב גפן הוא דמות שנויה במחלוקת. הוא גידל דור שלם של “נערים כועסים”, פתח דלתות לרוק האלטרנטיבי, ונתן מקום לשיח רגשי ולא ממלכתי במוזיקה. הוא אחד היוצרים המשפיעים והבולטים במוזיקה הישראלית מזה למעלה משלושה עשורים. יצירתו עברה תמורות רבות הן

תוריד רגל מדוושת הקצב, תשיר את מה שאתה חש, קח את ה"שביר" של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר לחלקת האדמה שלך. אתם מוזמנים לתרגיל ביצירת גרסת כיסוי (קאבר) של השייקס. השיר הוא ביטוי לחולשה הנפשית  של האדם הפגיע. יופיו של השיר הוא בפשטות

שירי מחאה מתחברים בשנים האחרונות לראפ. "פרצופה של המדינה" יכול היה להיכתב כראפ, אבל תיסלם לא הייתה מעולם ראפ. היא עשתה מהטקסט המצוין של ניצני פופ מעולה, שהצליח לשדר את המסר. מה רצה יאיר ניצני להגיד? בואו לא ניתמם. הפרצוף של המדינה הוא בבואה של

איך לתאר בשיר אחד את אהבתי למוסיקה של דודו טסה? קחו את "איזה יום", לטעמי משיריו היותר נפלאים. , מגיע ממקום עמוק. מסתלסל בטנור הזה שמחלחל ונכנס עמוק. שיר פשוט, לכאורה. הימים בחיינו – טובים, רעים, פעם אנחנו עפים, פעם

42 השנים שחלפו מאז הוקמה, לא גמלו אותי ממשינה. מי שבא לו לנטוש את הכתבה כבר בשלב הזה – אין בעיה. נטוש בעוד מועד. עכשיו, כשנשארנו, אני והמעריצים הותיקים גם הצעירים שכבר מכורים יכולים  לדבר על השירים הגדולים של הלהקה,

בלילות שלה לא הייתה ישועה, הוא ניסה לפרוע חובות, רצה לגעת בה שוב, זה מה שהיה חשוב לו. גוף אל גוף. אבל בלילה שלה – הוא לא מצא דרך לחזור אליה. גורש מהשמיים שלה… טקסט של כאב? אבל כשאני שומע

שיר שמושר בסצנה של סרט או מופיע בטריילר יוצר תגובה רגשית מיידית. הוא "צובע" לא רק אותה אלא לעיתים את כולו הסרט בצבעים מוזיקליים שגורמים לצופה לזכור את התחושות – לעיתים אפילו יותר מהתמונה עצמה. מפיקי הקומדיה "צ'קאאוט" בחרו ב"בלדה

"מעבר להרים ולמדבר/ אומרות האגדות ישנו מקום/ שאיש ממנו חי עוד לא חזר/ והוא נקרא: הסלע האדום" קולו של אריק לביא מזוהה עם מיתוס הסלע האדום. לביא היה הטרובדור הכי אותנטי של השירים הישראלים של פעם, שנסונר ארצישראלי, .מספר-רומנטיקן שהעביר

"סוף עונת התפוזים עם ניצה/ דבש ניגר מריח הדרים/ ניצה מחלון חדרי הציצה/ את חושי הקיצה.. / ופתאום זרועות וצווארים" על הטקסט חתום מאיר אריאל. לחן: שלום חנוך ואריאל זילבר, השניים שהובילו הרכב, שהביא רוקנ'רול טרי, רענן, אנרגתי ולמלהיב לתרבות המקומית.

השיר בן האל מוות, הוא ביטוי לתחושות הגעגועים לתקופת התום של הילדות ולארצישראליות של פעם שאיננה עוד. חיבור מחדש של יהודית רביץ לשיר שהלחינה למילים של יעקב גלעד, המזוהה עם הביצוע של נורית גלרון מ-1982. קרן פלס ומשה פרץ ביצעו אותו בדואט לקראת טקס יום