שמעתי את פיטר רוט מביא את רוח הסתיו בערב ההוקרה לגרי אקשטיין. אני קורא את הטקסט. הסתיו נמצא בו. גם התחושות שמתעוררות, גם השפה הפשוטה הנקייה, הנכונה. ככה כותבים שיר להלחנה – טקסט לא מופרך, לא יומרני, לא סתמי, לא תפור למשהו. אחד השירים
געגועים למאיר אריאל. לו ידע כמה מותו יפריח את שיריו. במדיטק בחולון, במפגש שנקרא "סוף העולם בלוז", ניצב ערן צור בשורה אחת עם יהלי סובול, אפרת גוש, קרני פוסטל ושלומי שבן, וגם יהונתן גפן (שהקריא מכתבים, שירים והגיגים) מפגש שניסה
"נכנענו ללחץ הקהל", מסבירים דלית עופר ויורם רותם, עורכי התוכנית את חלק ב' של האוסף, שחלקו הקודם (הראשון) יצא ב-2005. מצד שני, מבהירים השניים שהתוכנית חוגגת 30 שנה. אז לוקחים את לחץ הקהל ואת תאריך יום ההולדת ומחברים, ויש לך 65
יעקב אורלנד כתב על אהבות בלילות במשעולים בין דגניה לכנרת, על ספסלי האוהבים בגן העיר, על עץ הרימון שנתן ריחו בין ים המלח ליריחו, שני שושנים שהשאירו אוהב אחד עם לב שבור. משורר רומנטיקן שמיזג בשיריו תחושות עם הנופים המקומיים, בטקסטים
שלמה ארצי בגלגול הקודם שר על פתאומיותה של האהבה. פתאום היא ישות פנימית. שקולה לעולם שמסביב – היא כמו שבילים וצללים, מי נהר כחולים, כמו השיר עולה מתוכו, ולא רק אלא שכל העולם, גגות, בישים ובתים שומעים את המית אהבתו.
ואולי לא היו הדברים מעולם ואולי מעולם לא השכמתי עם שחר לגן, לעבדו בזיעת אפי מעולם, בימים ארוכים ויוקדים (ארוכים ויוקדים) של קציר במרומי עגלה עמוסת אלומות לא נתתי קולי בשיר מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה ובתום של כינרת שלי…
רכבת לילה דמיונית ברחוב דיזנגוף בתל-אביב שלוקחת לקהיר – זה נושא שמשינה בחרה לאחד הלהיטים הראשונים שלה. ההזיה מגיעה מתחושת עצבות ובדידות. השנה היא 1985, השלום עם מצרים כבר קיים, והדרך הפשוטה להגיע לקהיר הייתה לקחת אוטובוס ישיר מטאבה. חברי
"לכול איש יש שם" עפ"י נסיבות חייו, שכניו, נופיו, חטאיו, כמיהותיו, אהבתו, תקופות השנה, מותו. חנן יובל הצליח לחוש את המנגינה המפכפכת בין המילים של המשוררת זלדה. חווה אלברשטיין הצליחה להעביר את תמצית התחושה של השיר בטון מאופק, עם עומק
את המוטיב האינסטרומנטאלי המנוגן בפסנתר הוא "גנב" מעצמו (הפסנתר המלודי שמנגן שי מאסטרו). התאים לו לסולם הזה, למנגינה, לטון הטיפה מלנכולי. שיר אהבה פשוט. לבנאדם הייתה אהבה. והנה – היא כבר לא. האהבה מטעה, מעוורת, גורמת לביטול האישיות העצמית. ואז
"ירושלים של זהב" (ביצוע: דוד ד'אור) הוא שיר השישים לפי "ה-60 של ישראל" של רשות השידור – תוכנית הסיום שהופקה הכי שבלוני – ממש כמו קדמי אירוויזייונים עם הדוז פואה, נקודות שידור פרושות ברחבי הארץ, בחירת השופטים ובחירת הקהל הגדול.
באנגלית זה הולך ככה: I got nothing to hide naked on the stage. עם המוטו הזה – הבנות נחמה חרשו את הארץ 3 שנים, יצרו לעצמן קהל אוהדים נאמן שהגיע שוב ושוב להופעות שלהן – עד שהגיעו לאלבום הבכורה. "לא
היא חשבה על איתי רק במונחים של סטוץ של לילה אחד, יעזוב עם אור האור ויעלם. איתי לא מתעסק ברגשות. הוא מסתפק בריגושים ולפעמים באיזו כתף רכה. והיא – זה החורף הראשון שלה לבד. נקלעה בדרכו האומללה. מתעסקת בשלה, לא בשלו. לא
אחרי מסע מוסיקלי של 35 שירים, ו-150 דקות, אפשר לומר: ראינו לה בעיניים, הקשבנו לה ללב. הרגשנו את הבטן שלה. התעצבנו ושמחנו איתה. מתאבנים: "געגוע" ו"לוליטה", שממשיכים להעביר צמרורים. אחר-כך מגיע "לך תתרגל איתה" הקליל ו"רואה ל בעיניים" הדרמטי והטעון, גם
