ביקורת מוסיקה

שתיים בלילה. שיחות מהבטן, השיגעון שחוזר אליה. חלומות שסוגרים עליה. לפני שהגעתי לרידינג 3, שמעתי את "כמו בהתחלה", השיר שפותח את האלבום החדש, כמו גם את המופע. דנה לפידות תישאר כמעט לאורך כל המופע על תדר תחושתי גבוה. קול טוב,

שלמה מזרחי, האיש, הגיטרה והאגדה, לא מוכן עוד לשתוק. השיר היה צריך לצאת אחרי התפטרותו של הממונה על ההגבלים העסקיים. הגז, שר שלמה מזרחי, שייך לכולנו, אבל עושים עלינו קומבינות. התוצאה – מחירים בעננים, ואי הצדק חוגג. מסר אי-הצדק לפי

מסכן דודו, חזר גמור מהעבודה, תכנן ללכת לישון מוקדם, אבל אז הגיע טלפון ששינה תכניות. הוא יגיע לשם. היא  תהיה במסיבה. יבלו עד שש בבוקר על חוף הים (עברו מן הירקון לים?) אווירה שיגעון. הלילה, יש מצב, שלא יישן לבד.

זהר ופסי עושה שימוש ב"הכניסיני תחת כנפך" של ח.נ ביאליק ("הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת") לתיאור תחושת געגועיו למי שהייתה לו מקום מסתור, שאהבתה עטפה וחיממה אותו, שזיכרונה בוער בתוכו. הטקסט אינו קוהרנטי ואינו מתעלה לרמה לירית גבוהה, אבל

נפתולי דרכי האהבה. הוא לא יבין מה בראש שלה. סיפור אהבה תמוה עם סוף לא ידוע. אילק סהלן ואורי אלמו מנסים לפצח אותה. האם האהבה תנצח או שיש משהו נוסף שצריך לתת לה. אלון אולארצ'יק מנסה לפתור את התסבוכת: היא

אנחנו נרקוד את השיר הזה, כי לקובי סאבלימנל שמעוני לא בא לבכות על המצב. הוא אמנם מדבר על מדינה של משוגעים, פשע, שחיתויות בצמרת וגם מזכיר באופן הכי נדוש מה כתוב בתנ"ך על רצח, גניבה וכיבוד ההורים, אבל בסופו שלדבר

הלחנת שירי משוררים שאינם פזמונים (נכתבו להלחנה) היא אתגר מוסיקלי ממדרגה ראשונה. מיכאל גוטליב, הזכור לטובה מההפקה המוסיקלית הקאמרית לכלי מיתר שעשה לקורין אלאל ב"לתמונה נוספו צבעים" ב-2013, הלחין חמישה שירי משוררים מתוך שבעה באלבומו הקצר החדש בהפקה המוסיקלית של

אטדגי הוא היחיד שנתן "כחול" ל"להיות סלב" של שגיב לוזון. לכחול קדמה שאלתו למתמודד: "מה דעתך על זמר מזרחי אמיתי לאירוויזיון?" הבחור שמשווע להיות סלב, הבטיח "לתת את הבום", "להרים את כולם". אטדגי אמר על הביצוע: "זה שיר ענק!" הוא לא

"באמת  שרציתי" מגיע בהדרן. שמוליק נויפלד, שהלחין למילים של טל רביב עלה ללוות. ופתאום קיבלתי זמרת, נקיה ממניירות, מתכנסת לתוך עצמה, שרה את הסיפור בהפנמה נכונה. הייתי זקוק לשיר הזה כדי להבין, שאני כנראה אהנה יותר משי-לי עטרי במופע הבא

בדרך לעצמו מנסה עידן יניב לאתגר עצמו מחדש באלבום חמישי.  אחרי ששמעתי עשרה שירים,  התחושה היא – בדרך כלל נשאר ליד עצמו. במיינסטרים המקומי, לא די בגיוס כותבים מקצוענים. ישנם זמרי ה"ז'אנר" שמפוצצים אולמות, ישנם מי שעדיין מחפשים לעצמם "ז'אנר".

האם לייחל למצב של סוף העולם והתחלה מחדש, או להתנחם בכך שציוץ הציפורים עוד נשמע, שאנחנו עדיין כאן, והכאב יכול לחכות? שיר ראשון ושיר אחרון באי.פי בן שבעה שירים שהוציאו אמיתי בן נון וליאור זיסמן. הראשון – "נתחיל הכל מחדש"

האלבום נפתח בפטה מורגנה. הוא והיא יושבים צמודים על שפת המים. מלכודת של תשוקה. לפתע הים מתייבש, והם מוצאים עצמם במדבר. הסערה חלפה. "בתוך המדבר" הוא שיר קצבי, קולות נשיים ברקע, קול לא אטרקטיבי, שכמעט גורם לך להניח את הדיסק בצד.

מה המהפכה? שמתחילים ערב זמר ים תיכוני בשירה אופראית מתוך "פנטום האופרה"? שמשלבים מופע אירי במופע פופ ישראלי ים תיכוני? ואולי התכוונו למהפכה עליה מכריזים החברים משה פרץ את עומר אדם לקראת סיום   – "מהפכה של שמחה, כי כולנו משפחה" 

קיצור הפרקים הקודמים? מה ידענו על אביגיל רוז, שאנחנו צריכים לתהות על ה"סיבות הקטנות" לכאב שהיא שומרת לעצמה, או: מדוע עליה להיות "פחות שקופה" ושאין לה כבר "מה לתת". מה היא הייתה אמורה לתת? לא בטוח שהמאזין מבין מהות שברי