היכנסו ללילה של יואב אסינג. חשוך וקודר שם. עצוב שם. גם מזכך. אוירה חלומית משתלטת על אחדים מן השירים, ותודה לאמיר צורף, שעל העיבודים וההפקה, שהעשיר בשכבות סאונד, שמעצימות את הנרטיב, תפאורה מוסיקלית, שבלעדיה – ההצגה של אסינג הייתה כנראה כחושה.
עידן רייכל כתב על האושר הגדול באהבה. הוא חוזר וממלא אותה גם כשהוא הלך. הגעגועים אינם מולידים עצב אלא אושר. נפשות פועלות – איתני הטבע, הגשם שפסק, ריח האביב שמגיע שוב. ירח. רייכל, עם כול הרב-אתניות שלו, הוא מלחין שקשור
מאור אדרי? שאלו אותי. מכיר? בעוונותיי – אמרתי לא. אז תדע: הכי חזק בשוק המזרחי, נכון לרגעים שאנחנו מדברים. מילא קיסריה. לא רק את קיסריה אלא גם את האנגר 11. למה לא התרגשתי? ואז, בצעידה שאני עושה בחולון, קלטו העיניים
איך עושים מהרולינג הסטונס צ’יל אאוט בסטייל בוסה נובה? "מיוזיק ברוקרס", לייבל ארגנטינאי המתמחה במוסיקה אלקטרונית, הוא שעומד מאחורי הפרוייקט הז. זה נשמע ע כמו התעללות בשיטת הקלות הלא נסבלת בשירי הרולינג סטונס, אבל אחרי הקשבה שניה ושלישית, נטשתי את
שגרת המלצר המצוי ששואף להיות פאקינג מישהו-משהו, בין שאיפה לשאיפה של עשן סיגריות, אבל מכיר במציאות המבאסת שהוא נמצא בתוכה. "ג'ון לנון שעובד במלצרות" , "סיגריות לא הפכו אותי סמל מין", "מנסה להיאחז מחפש להאשים". זה נשמע כתצהיר של מתנחל
פסטיבל ראשון לציון 2014. אמיר דדון – "שקיעה נוגה", קובי אפללו – "הרדופים", קרולינה – "את תלכי בשדה" קרא עוד
שיר ראשון של דיוויד בואי אחרי האלבום The Next Day שיצא ב-2013, ואיזו הפתעה: עיבוד ג'אז עם התזמורת של מריה שניידר, שישתלב באוסף החדש שלו – Nothing Has Changed. השיר אינו מתחבר עם יצירות קודמות של בואי, ולמישהו הוא הזכיר
מילים ושירים כמו מים משאירים איזו דרך לצמוח, אולי להכות שורשים. אתה צריך רק להקשיב לעצמך. הייתי ממליץ להקשיב גם למיטל מיכאלי ועציון מאיר. קול ליד קול. קול בתוך קול. שיר פותח באלבום חדש, המספר על חיפוש עצמי. מוסיקה רבת
מגיע גם הרגע הזה שצריכים להחליט. עד עכשיו – שיחקת אותה משוחרר. הגיע הזמן לעזוב הכל ולתת לתחושות לשפוט. שיר של שכנוע עצמי. הגיע הזמן לבחור באחת והיחידה, לפני שיהיה מאוחר, גם אם ההמשך יהיה כדרכם של כולם – שמלה
בסוף הערב הבנו שאסור היה לעזוב לפני הסיום. אילנה דיין המנחה סיפרה, שהיא למדה מחוה אלברשטיין עברית, כשעלתה לארץ, וגם סיפקה עובדה: חוה היא הזמרת המושמעת ביותר ב"ארבע אחר הצהריים". מחמאה? אחרי הכל, מדובר בתוכנית רדיו מנומנמת, מצעד פזמוני העבר,
נורית גלרון שירי אהבה פסטיבל המוסיקה ראשון לציון: "ילדות נשכחת" עם קרן פלס, "אתה פה חסר לי" עם קרן פלס, "אני אשתגע" קרא עוד
נורית גלרון שירי אהבה פסטיבל המוסיקה ראשון לציון: "למדני את השיר הפשוט", "אתה הולך לישון מוקדם", "זה הגשם" קרא עוד
פסטיבל המוסיקה ראשון לציון הבטיח "מופע חדש" של נורית גלרון תחת הכותרת "שירי אהבה". וגם אורחים חבל"ז: קרן פלס, שלמה גרוניך ומתי כספי. לגבי "מופע חדש". פרט לשני שירים חדשים – התמהיל המוכר. לא השקת אלבום, לא איזשהו אירוע קונספטואלי
מה יותר רם ממילים? – בשגרת החיים יש משהו שהוא מעבר למילים, חזק יותר. "סיכום החלקים שלנו, פעימות ליבנו" . בלוז, סול. פינק פלויד ללא רוג'ר ווטרס (שפרש ב-1985) עולים מן האוב בשיר שמבהיר מהו ה"רם יותר ממילים". למעשה, חוזרים
יוצאים הרבה אוספי צ’ילאאוט-לאונג'-נו ג'אז אלקטרוניים. סדרת קפה דל-מאר מרחה את הסגנון הזה עד מיאוס. אבל הצרפתים מהרובע הלטיני שיחקו אותה. זה אוסף שמנסה להימנע מקלישאות, קולקציה צרפתית עם טעם ג’אזי שנוסף להאוז, לקצבי הברייק והמידטמפו ואפילו כמה אמני ג’אז מוכרים
געגועים לפנס הבודד של חיים גורי וסשה ארגוב. לאבא גברי בנאי – זוהי נוסטלגיה מפעימה, אפילו כואבת. אחרי להקת "התרנגולים", גם "הגשש החיוור" ביצעו את השיר הזה. בינואר 2014 עלה גברי לבמה במועדון זאפה בת"א בהופעת בנו בעז, לארבעה שירים
הקול הזה שמחלחל בחספוסו המסתורי שר "זה כמעט בלוז". נכון, זה לא ממש בלוז. הקול כבר בן שמונים שנה, רוצה לעשות בלוז, כי עולמנו מלא בלוז. מה שהוא ראה, מה שהוא חושב, מה שהוא מרגיש, המסקנה שהוא מגיע אליה: "אין
לקראת אלבומו החדש Tell ’Em I’m Gone, מוציא יוסוף/ קט סטיבנס, כוכב השבעים שהתאסלם, שני קאברים. האחד ל- Dying To Live, שירו של אדגר וינטר מ-1971. השני ל- You Are My Sunshine, שיר קאונטרי מ-1939. שני השירים – לא משהו
הבנאדם מתפכח. חוזר מהמוות. יורד לאדמה. מבין כי הוא זקוק לה. חוזר אליה, הביתה. הצלילים מחזירים אל השישים-שבעים. אסף אבידן הוא אסף אבידן. מלודרמטי, נסער, נרגש. סגנון מובנה של סינגר-סונגרייטר. הטונים האלה שהם Over His Head הפעם – בקצב סלואו
מהדורת הדלוקס של "כל הימים" מכילה בונוס של 3 שירים. ניצלתי ההזדמנות להקשיב ל – "מ.ש.ו.ג.ע", שעד היום חמק ממני או שאני חמקתי ממנו (עומס מ.ט.ו.ר.ף), למרות ההמלצות בנוסח – "אתה חייב לשמוע" שי גבסו בחר לתאר פערים בין מציאות
11השירים הם צלילה לעולמו הסבוך והמתוסבך של רן שפירא, שמנסה לגעת בכאב, גם למצוא מפלט והצלה. למעשה ניסיון לתחקר את הכאב, לבדוק מצב נפשי, לרדת לרזולוציות של אני-מול-עצמי. הוא מורכב מזיכרונות ("בלוז לילי"), תיאור מצב נפשי ("סכיזופרן", "כאב"), עקרות יצירתית
לא איש פיוטים אנוכי. המסורות של יהדות המזרח אינן תחום התעניינות שאני מטפח. המושג "שורשים" מכניס אותי ללחץ מסוים. אני משתדל להבין את הצורך לחבור לנכסי השירה של העם היהודי לדורותיהם. מצד שלישי, כשאני שומע יסמין לוי שרה לדינו, אני מוכן
ראיון עם גיל שוחט הוא הליכה בתלם שאין בה כמעט מהמורות. הוא באמת מאמין בעצמו, במפעל החיים שלו. נדייק: בשלמות של עצמו, שאלוהים חנן אותו. הוא מאמין שהחיבור שהוא עושה לזמרי פופ הוא חלק מהשלמות הזו, מתפיסת העולם שלו. הוא
עובדיה חממה הולך בתלם מוסיקלי מוכר. אלתר בדרכו מנגינה על תפילה מוכרת. לא על התחכום יקבל צל"ש. המשפט המלודי חוזר על עצמו, השיר נע על מי מנוחות. אין כאן התפתחות מרתקת, מבנה הרמוני חדשני. מצד שני: יש משהו מעודן ונעים באוריינטציה של שירת
אין לי מושג איך הרשימה הזו מותאמת לישראל. האוסף והעורך, חיים רייכנטל, יוכל להסביר למה 22 הלהיטים שבחר מתאימים ל"המאזין הממוצע" הישראלי, להבדיל מ – Now 88 הבריטי ו – Now 51 האמריקאי. נדמה לי שהתמהיל מתבסס על שירים שעשו
בגיל 72, ברברה סטרייסנד שוב במקום הראשון במצעד אלבומי הבילבורד האמריקני. האלבום נמכר בכ-200,000 עותקים עד סוף ה-21.9 לפי נתוני Nielsen SoundScan. זהו האלבום העשירי של סטרייסנד שמגיע למקום הראשון במצעד מכירות ה-200 בארה"ב. סטרייסנד חוזרת לפסגת המכירות. "פרטנרס" הוא
הקלילות הנסבלת/ בלתי נסבלת (מחק את המיותר) של צמד הדי-ג'אים מניו-יורק, אנדרו טאגרט ואלכס פול המוכרים מהלהיט Selfie, שמארחים את צמד האינדי פופ, סירן. מסוג השירים שהוא כל כך קליט, שאתה מתמכר כמו לעוגיית חמאה מתוקה. לבנאדם יש כל הסיבות
המוסיקה של הניו-זילנדית הצעירה מגיעה לקולנוע, וזה אינו עוד שיר שגרתי מפס קול סרט. קולה הנאנק של לורד נכנס לפס הקול של "משחקי הרעב", הסרט החדש ("משחקי הרעב: עורבני חקיין חלק 1") לורד מתארת השיר כניסיון שלה "להיכנס לראשה" של
רותם אור (Totemo) נמצאת בספירה שמימית כדי להביע כמעט בלחישה רכה מודעות מפוקחת למצב של חוסר שליטה בדרכה ביחסים בינו ובינה. מתברר כי הידע שבידך אינו מספיק. דברים נעים בכיוון הפוך ממה שחשבת. ההבעה של אור רכה אך מגעת. מאופקת אך
את הכתיבה של אדם דוריץ Adam Duritz הגדירו "החוליה החסרה" בין ברוס ספרינגסטין וואן מוריסון. Palisades Park, הראשון בדיסק החדש, מאשר את התיאור הזה. שיר של שמונה דקות הנפתח בצליל חצוצרת ג'אז מפתיע. דוריץ שר בקול מתייסר אותנטי, בתחושת ניכור.
