
נדב דלומי בני
נדב דלומי מנסה לספר סיפור על צעיר סובל ומתוסכל מסיבות שונות, אבל במקום להתמקד בבעיות בדמות, הוא דוחס מכל הבא ליד עניינים מבאסים על חיפוש עבודה במפעל, על ניפוץ חלומות, על "מציאות משקרת" ועד מסקנה ש"המלך" דורך על כולם. הטקסט
נדב דלומי מנסה לספר סיפור על צעיר סובל ומתוסכל מסיבות שונות, אבל במקום להתמקד בבעיות בדמות, הוא דוחס מכל הבא ליד עניינים מבאסים על חיפוש עבודה במפעל, על ניפוץ חלומות, על "מציאות משקרת" ועד מסקנה ש"המלך" דורך על כולם. הטקסט
"רדיו רמאללה" היה כינוי ישראלי לתדר ירדני מופלא שבני דור השישים האזינו אליו בתשוקה, מכיוון שהוא שידר מוסיקת פופ שלא הגיעה אז לארץ. שמה הרשמי של התחנה היה "תחנת השידור של ירושלים הערבית". התחנה הייתה אי של שפיות לפני מלחמת
שלומי שבן מספר על פגישה עם המאהב של אשתו במסיבת קוקטייל. הסיפור שחלף בתודעתו (או בסרט במוחו) הופך מעין תיעוד מוזיקלי סינמטי הכולל דיאלוגים בעברית ובאנגלית. שיחתו עם מאהב שאינו נראה מוטרד, אפילו שמח לקראתו, השיחות שמסיטות מהנושא הכאוב. יש
תנו לרגש לרוץ לפניכם. זו ההפתעה שהכינו מנור ואביהו שבת לאבא שלומי לכבוד 40 שנות קריירה. כמו ב"בוא הביתה", שבו שבט שבת התגייס לפרויקט "שלומי שבת וחברים", גם כאן המילים מצטרפות לשיר רגש. שמכיל אהבה, זיכרונות, חיים, שלומי שבת אבא. יש היתר
במילים פשוטות: זוהי זעקתה של מי שלא מוצאת את האיש של חייה. בראייה יותר מורכבת: יש לה בעיה עם עצמה "להבין שאולי זו אני שמטעה/ להמשיך להתאים את עצמי". נחל רוה אומרת משהו כמו: התנאי שלי לחיים מלאים יותר הוא
שלוש הזמרות "הכי מדוברות בארץ" – לשון דף יחסי הציבור – הן גוף חסין מכישלון בדרך לפסגה. הלכו איתן על בטוח. גייסו את מיטב יצרני הפופ המקומיים. לא שאלו אותן, הן ככל הנראה לא גילו התעניינות עומק באיכות המוצר הסופי.
יום אחד זה יקרה-יבוא כאילו היה שם תמיד. היא מבטיחה לו. המנגינה של עידן מעדנת אותה. העיבוד של עברי נושא אותה על כפיים. שיר של אמונה ותקווה. ובקטע הזה היא עכשיו חזק. ריטה מנסה לאפק את הדרמה. להתכנס. האם ריטה שינתה את עורה? האם הסתגננה? זו אותה
חוה אלברשטיין שרה את השיר ב"ארבע אחרי הצהריים" בפסטיבל ראשון 2014, בערב שהוקדש לאסופת שירים על בסיס התוכנית בגלי צה"ל. היא החזירה לאחד השירים היפים שהולחנו כאן. הדוברת בשיר פונה אל ארץ הנמצאת במצב של אבל, חורבן ואובדן עצמאות: "מכורה שלי,
היא פתחה בשיר על מפגש מעורר תקווה ונטול סיכוי על ילדה זנוחה ברובע נידח אי שם באזור הדמדומים של התודעה. לאורה ריבלין נמצאת בנתיב סיפורי מוזיקלי, קול נמוך מחוספס, טון אפל. קצב הליכתה. גיטרה סהרורית מצטרפת. חמישה נגנים מאחוריה ומצידה.
את הקליק שמעתי לראשונה בקולנוע פריז בחצות. אחר-כך. בתיאטרון המדרגות בתל-אביב. שנות השמונים המוקדמות. אז זה נשמע כמעט סקנדל – להקת פאנק (Punk) ניו-וייב (New Wave) מתוצרת מקומית. הם הגדירו עצמם "גל חדש ישראלי". ניגנו רע. אבל כנראה זה היה חלק
הצער, השמחה, הגעגוע, המחר? הלב שנסגר או השמש שתזרח? עידן עמדי שר את התחושות שחולפות בין לבין בדינמיקה של החיים. הזמן שרץ, הגעגוע שעוצר את הלב, חשבון הנפש, ההתפקחות וההבטחה. ניסיתי לשחות בזרמי תחושותיו של עמדי. המוסיקה עזרה לי לחבור
משה פלד מרגיש אור פנימי, שיש מישהו שפוקד את השמתו כל לילה. מבקש ממנו בקשות, מחכה לניסים. מתמלא בכוחות מחודשים. החילוני האתאיסט יאמר: אשרי המאמין. מצד שני נראה שהחיפוש אחרי תשובות הגיוניות לשאלות תיאורטיות, איננו מביא לשום דבר בתחום האמונה.
מה גרם לרועי פרייליך, היוצר והסולן של ה"נערות" לגייס את "רק על עצמי", שירה של המשוררת רחל, זו שהשוותה עצמה לנמלה על המשא הכבד שגופה ונפשה לא עמדו בו? הציטוט נשמע לא יותר מהבלחה מקרית בהחלט. פרייליך שרבט הבזק הזייתי
אפשר לקחת את השיר לכיוון של מהות חיים. גם אם חשבת לנטוש את המקום הזה בימים אלה (יש סיבות נחרצות), עדיין יש מה שישאיר אותך. DNA הם דנה ברגר ועדי שרון. השיר הוא מתוך פרויקט משותף שלהם. השניים שותפים לחיים
רונה קינן מוצאת קשר בין שוטטות בעיר ובין חווית האהבה. העיר במציאות המודרנית קודרת ומדכאת. זוהי מהות החיים הקפיטליסטים במטרופולין רווי הניכור הצפוף בהמון אנושי אנונימי ובגורדי שחקים קורעי רקיע. העיר המתוארת חסרת נשמה, איבדה את אנושיותה. השאלה "איפה את"
זה נשמע כמו המנון הניצחון של הליכוד והציונות הדתית. (השיר מסתיים ב"נצחונות") אחרת: מה סיבת ה"סיבות למסיבות"? האם יש ללהקת שלווה סיבה מיוחדת בימים אלה לצאת בשיר שמחות והילולות? חגיגה לשם חגיגה? אולי יש סיבה למסיבה שכותב שורות אלו אינו
על מה היא חושבת עכשיו, שואלת ללי ומספרת את את הסיפור הקשר הבעייתי עם מי שנמצאת בתוך עולמה. מה מדכדך אותה? מה עובר לה, לללי בראש? האם הנתק ביניהן הוא סיבת החרדה הנשמעת בקולה? ללי שרה מה שמחלחל בין הלב
אהבה או התאהבות, אהבה או תשוקה? שאלות שלעולם ישאלו. יש אהבה שעוברת מספר שלבים עד שהופכת לאהבת אמת. האם יש מקום להאמין באהבה אינסופית כזו שנמשכת לנצח נצחים. לרבים – זו אוטופיה. רבים (או מעטים) ישבעו שזה קורה להם, שיש
מאז שהשיר המחאה הזה נכתב ב-1973 עברו כ-49 שנה נכון לכתיבת שורות אלו. הוא נכלל באלבומו השלישי של אושיק לוי "איפה טעינו?" סימן השאלה ימשיך ללוות אותנו בגדול. זאב טנא כתב את המילים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בראיון לאיתמר זוהר
ב-7 בספטמבר 1977, והיא בת 36, נפלה המשוררת תרצה אתר, בתם של המשורר נתן אלתרמן והשחקנית רחל מרכוס מחלון ביתה שבקומה השישית אל מותה. תרצה אתר איננה, אבל לא הכל נגמר. שיריה חיים. גלי צה"ל והמון הפקות הפיקו לפני כ-7
צליל גיטרה אקוסטי בתחילת השיר מתחלף בדיסטורשן חשמלית המכניס לשדות המטאל. זוהי ההשראה של היוצר ממרחבי הזמן והמקום של אזורי חלון בת ים בהם עברו עליו נעוריו. "כמה יוסי" שיצא באלבומו השני של ברי סחרוף, "סימנים של חולשה" בשנת 1993,
הוא ישתנה רק אם היא תרצה? אם מכיר במגבלותיו – מדוע לא ישתנה כאן ועכשיו. מה מהות התנאי? עושה לה טובה? מצד שני, הוא מציע ששניהם יחיו בסרט. כותבי השיר שרבטו/ חנטרשו משהו בשמו של מי שהילד שבו "מחפש אהבה".
שמעתי בשבועים האחרונים פעמיים את השיר הזה – בערב של אלון אולארצ'יק בזאפה ת"א בהשקת האי.פי החדש שלו, בביצוע מלא חדווה של האורח שלו – רמי קלינשטיין ובפסטיבל הפסנתר בדואט עם שלמה גרוניך בערב לרגל 50 שנות הופעה. השיר מתוך
מודעות ה"סולד אאוט" של כל מופעי שלמה ארצי בקיסריה במוספי הבידור מראות כי מתנהלת מלחמה של ממש על כיבוש המקום. למה לפרסם מודעה יקרה – כשכבר מכרת את כל הכרטיסים? – כדי שהמתחרים לא ישכחו מי עדיין המנצח הגדול. אבל
הזמן הכניס את השיר לפנתיאון של שירי הנצח. שיר על גורלו של אדם בעולם, שאינו ידוע מראש. יש כאן צד הגותי, אבל גם אישי – "לא ידעתי איך זה בא לי". המנגינה של שמוליק קראוס העניקה לנרטיב עומק ואמינות. האגדה
יש שירים עליהם אומרים – מגיעים ישר מהלב. יוצאים כמו תרשים פלט הרישום של הפעילות החשמלית של הלב. אנחנו אולי "בני אדם דפוקים" כמו ששר לירון אטיה, כשמדובר בפעילות מוחית, אבל מאוד קרובים לתוכנו כשמדובר במצבים שהרגש משתלט על השכל.
עידן רייכל בסוג של חשבון נפש. ניתוח מצב קיים. אולי אף ביקורת עצמית. אלה חיי עד עכשיו. מה הלאה? או: מה הזמן מסמן? להמשיך לחיות את הרגע? לעשות שינוי? – "אולי מקום אחר/ מקום יותר בוער/ להתחיל קצת לקלקל/ ולתקן
מה זה "סוכר טלוויזיה"? אלון עדר ותומר ישעיהו שרים: "סוכר טלוויזיה בתים שנופלים/ במיאמי בעזה ןהים מרחוק/ תמיד בצבע כחול". זה השיר שהעניק לאלבום החדש של הצמד את שמו. כוונת המשורר? החדשות הופכות סוג של סוכר, אבל המציאות קשה לצפיה,
מה הן דמעות של מלאכים? איך דן מינסטר ראה בדמיונו "מלאכים בוכים"? האם אתם מתארים מלאכים בוכים? הרי מלאך מורם מאדם, אל אנושי, שליח האל. איך הוא יכול לגלות חולשה כזו כמו להזיל דמעות. לא רק זאת אלא שמינסטר מניח ש"לא קל להיות מלאך
הופתעתי. "האישה שאיתי" ארבעים שנה אחרי חוזרת. מה יום מיומיים? הוזמנו למסיבת עיתונאים. קוטנר ראיין. דויד ברוזה דיבר על סיבוב הופעות חדש ברחבי הארץ וגם בעולם, על גרסה בספרדית שהקליט לכל שירי האלבום. קוטנר שאל על הכישלון שקדם (האלבום "קלף")