שירים חדשים

דנה לפידות מנסה נתיב דאנס ממוסחר מבית האולפן של Henree, מעין דיוויד גטה מקומי. זהו שינוי לעומת פרק היומרות הקודם שלה. Henree  ישתמש באנרגיות שלה לצורך עיבוד קצב שבלוני וקליט. התוכן – היא קורבן שלו (התסביכים, ההרגלים הרעים, האגו) כל

"ועכשיו זה קצת מרגיש לי כמה אתה חסר", שר נאור אלבז בקול געגועים מתכוון. לדבר המשפט אחראים שניים – חיטמן את חיימוביץ, שמצטרפים לתאגיד יצרני הקונפקציה של הזמר הישראלי. מילא הסלנג "מרגיש לי" אבל יענה לי צמד הכותבים: למה "קצת" מרגיש? לפי ה"נחנק

שרבטו לזהבה משהו על נופים וזמנים. הנופים מתחלפים לה. עכשיו – אלה נופי סתיו אפור. מצד שני: יש אור באופק. מצד שלישי: היא מחפשת מזכרות מהעבר – "אולי אאתר זיכרון זהב", אבל "שוכחת לזכור", משחק לשון שאינו תורם לאיכות השיר. נופים,

לפני הכל אני חייב לברר עם דור דניאל מהו "כאב אוטומטי"? אם זוהי אנלוגיה ל"טייס אוטומטי", אז ככל הנראה מדובר בסוג של מזוכיזם, אובססיה לכאב. בטח לא התכוון. שרבט משהו.  אבל כאב מלנכולי מתקתק קיים בשיר כמו בשירים אחרים של

האב הבן ורוח ההשראה. לאן זה מוביל? שיר באווירה קודרת, יחסים שמעליהם מתקדרים שמיים שחורים. אבל אצל שלומי, האב והבן, לא יכולה להיות מנהרה בלי אור בסופה. יש אמונה – הדברים יסתדרו מעצמם. לילות בלי שינה – נגמרו, ו… כשהיא איתו

מה הם קופצים? למעשה זהו פרנק פאריאן, האיש והאגדה שקופץ על העגלה של ה – Duck Sauce ומפעיל את בוני  אם, הרכב הדיסקו המיתולוגי מגרמניה, להקליט גרסה משלו ללהיט Barbra Streisand המבוסס על סמפול של אחד מלהיטיה הגדולים – Gotta

מלאכית הדממה היא אחת מאותן בנות הסובלות מתסמונת רט (בנות שאינן מדברות, מאבדות בהדרגה את היכולות השימוש בידיים וההליכה) השיר נולד לרגל שבוע המודעות הארצית לתסמונת. פבלו רוזנברג הלחין מילים שכתב מאיר גולדברג. שיר שכולו רגישות של הזדהות ואהבה, נוסכת

שיר האהבה מתחיל עם "כביש מהיר מתמזג לאט לתוך העיר, הנוכחות שלך כבר באוויר". מה הקשר להמשך? לכותב השיר פתרונים? האם האוהב הגיע מחוץ לעיר כדי לפגוש אותה? מה כל כך חשוב משפט פתיחה כזה לשיר אהבה בו הבנאדם רוצה להיות

שיר לוי חובר לעמיר בניון – יתכן שזה זה עדיף מאשר לחבור למיני יצרני טקסטים בקונפקציה או לפי משקל. לוי הרוויח לא רק טקסט. תקשיבו למוסיקה. היא כבר מכניסה אותו לנתיב יפה של בניון – גם בטון. בניון עשה תחקיר

קובי פרץ עצוב. קולו מאנפף כמעט דיכאון. לא הכי מבינים מה דכדך רוחו. מהטקסט הרי ברור שמחכים  להם חיים מאושרים, ימים יפים ללא דאגה, ואפילו מוכן לצעוד איתה עד הסוף, אז מהו מקונן? האם ה"זמנים הקשים" הם הבעיה? בוכה מרוב אושר?

קולו הגבוה של ליבי שר מנגינת אהבה חורפית. יש כאן על רקע סוף הסתיו – עלים ש"עוזבים הכל", פרחים ש"סיימו לנבול", "ענן שומר מעל". מי אמר שהדור הצעיר של הכותבים חסר נשמה רומנטית? תגידו מוסיקה אמצע דרך מלודית שמרנית כולל

מתחיל אינטימי. מנקודת מבטו. מעומק הרהורו. חוסר יכולתו לדעת על המשך. מקולו הנונשלנט שאינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא. ההמשך – צפו להתפתחות. יהלי סובול מתחקר עצמו. תחושותיו. אהבותיו. מה שבטוח – את הים הוא אוהב. לגבי היחסים איתה – לא

האם זה הסיבוב של אסי זיגדון? שיר 8 ("הסיבוב שלי") הוא בקשתו של יוצר זמר לספר את הסיפור שלו שאומר: במקום שבו צריך לפתוח – כל כפתור סגור. האם האלבום הזה יפתח לזיגדון כפתורים סגורים? יש כמה שירים שמצדיקים, במיוחד

כל השירים סיפורי חיים. תחנות בדרך, רגעים בזמן, שרה באקוסטית לאה שבת. שיר חדש. למעשה, החדש היחיד באוסף העשרים. הקצב, הטון, הקול הבהיר, הנשמה – לאה שבת המה. או כמו שהשיר אומר – "כל הרגש בפנים". האזנה ראשונה – ושירו

למה פתגם סיני? ואיפה ברחוב אנחנו קוראים פתגמים סיניים?  ומדוע בשביל אמת נדושה כמו לשאוף להגיע הכי גבוה צריכים דווקא חוכמה סינית? במערב – מומחים ומתמחים בזה. ולקרוא לשיר "פתגם סיני" למרות שזה אינו הסיפור שלו. אתי ביטון סימנה מטרה, וצריך

בתגיות יסמנו שירי חתונות, חתן-כלה. יהודה סעדו אינו הולך סחור סחור. ז'אנר הכלולות עובד טוב. למה לא ללכת על אחד ישיר עם הינומה, שמלת כלה, לענוד טבעת, לומר מילים קדושות תחת החופה, ואם הרגשתם קצת נדוש, אז לסיום הביאו כותבי

אייל גולו חורז. מה חדש? לא מאמין שחפץ לחסוך "שכר משוררים". מצד שני: מה היה לו כל-כך דחוף? אם רצה לכתוב משהו שאחרים לא סיפקו לו – אז הטקסט הזה אומר – ממש שום דבר. אותה קונפקציה. אותו אינסטנט. רואה

טל שגב עבר ככל הנראה רגע של ריגוש עצום, שהוא היה חייב להנציחו במילים. גם כותב שורות אלו אוהב את הילדים שלו, יש גם רגעי אושר פה ושם, אבל משום מה לא כותב על כך שירים – בטח לא קיטשים

ספרתי שמונה פעמים "זה". מילה צורמת. לא שירית. בדרך כלל – כותבים דלי שפה עושים בה שימוש. בשיר של ראודור "זה" ניצב כסימן שאלה. "לא זה לא הכדורים זה משהו אחר", וגם "כבר לא פוחד מזה" הפניה היא אל מישהו

בחור בן 18 מקונן אהבה אבודה. מתיפייף במילים.  "חיפשתי ארוכות דרך לעצמי". מה ארוכות? מגיל 13? ומה הקשר לנושא השיר – אהבה נכזבת? ואולי התכוון – ארוכה הדרך לחזור לעצמך אחרי האכזבה הגדולה? בטח התכוון או שלא. אבל כתיבת מילים –

שירים, אומרים אמנים, אינם בהכרח משקפי מציאות. יש להם חיים משלהם. משום מה אצל אסף אמדורסקי, באחדים מהשירים שלו, לא יכולת להשתחרר מהתחושה שהוא מספר על עצמו, וגם השיר הזה. משפטים כמו "חייבים לגמור בחן" ו"אני לא יכול לחיות ברעש כזה", "אנחנו

הקול אינו ממש משתפך-מקונן. כאב. הוא חד וחזק. ובכל זאת הכאב עובר. לשירה גבריאלוב יש טונים מאוד חזקים, האנגלית שלה בהירה, והיא כותבת פופ טוב, לא מדי דרמטי, לא מדי מתקתק. גם השיר הזה אומר – אין לה מה להתבייש

"כל מה שנשאר הוא רק הגעגוע"  בגדול – זו התחושה אחרי עשרה שירים – געגוע גדול. סלומון מתגעגע לאהבותיו הישנות, משתוקק להחזיר הזמן לאחור.הטונים הנוגים אומרים – זה הוא ולא אחר, אם כי בתהליך היצירה של האלבום הזה עירב את שילה

"מה עושים עם זה"? – סוג של סלנג שנכנס לשפה, ותומר ממיה ממהר להשתמש בו בקלות הלא נסבלת בעגה הפשטנית. "מה עושים עם זה" – איך מתמודדים עם המצב החדש. אבי בן אבו בוגר כוכב נולד, מקונן את נטישתה שמתבררת כעובדה

כעשרים וחמש שנה עברו מאז שמענו קולות גבוהים כאלה במחוזות הדיסקו של הפופ האמריקני. והנה – חוזרים לשם בשלושת הבתים האלה, שמנסים לומר דברים קצרים על ניסיון לעכב סיומה של אהבה שבערה. יוצרי השיר מאמצים לחלוטין את הטכניקה הקולית וסגנון

לא רק הוא נוסע לארץ חדשה. גם העננים "נוסעים" איתו. כששני מוחות מצטרפים לכתיבת טקסט, נדמה שהסעור יוביל לאיזו יצירת אלמוות קטנה, בטח לא לחזרה על הפועל "נסע" באותו שיר בתכיפות בלתי נסבלת.אדם גורליצקי את גלעד שגב גבבו משהו מיופייף

מזל טוב מריה קארי. אלבום מס. 13 נופל על חג המולד. וגם נקרא בפשטות "מרי כריסמס". אז קודם נאחל לעלמה קארי, מרי כריסמס, עוד לפני שאנחנו נכנסים לעובי הדיסק. מה יש כאן? תמהיל המורכב מחדשים, שירי חג מולד מסורתיים והקלטה