ביקורת סינגלים

זלמן? יש זלמן בימינו? מי אומר היום "זלמן"? זלמן הוא בן ילדותי. בר-מינן נוסטלגי. היה אפילו אחד, פוליטיקאי, מפאייניק, קראו אותו זלמן ארן. שר חינוך בשנות השישים. אתם מתארים לכם בימינו שר חינוך שקוראים לו "זלמן"?!  היו מוציאים צו מניעה.ההורים

מישהו לחש ליונתן כנען: יאללה עזוב אותך מהביאוס. נסה להיות קצת יותר אופטימי? אחרת – מה מהות הרכות המפויסת הזו, מה פשר שירבוט תחושת מצבהרוח המעודד. אני אומר שירבוט, כי ככה נשמע הטקסט – כתוב כלאחר יד. קצת פחות מבולבל,

ואפתח בדברים מתוך הקומוניקט שנשלח עם החדש של משה פרץ: "משה מפתיע הפעם בשיר שאינו מזרחי קלאסי, אך ידבר אל קהל של צעירים וצעירים ברוחם". נשבע לכם שהטקסט הזה כתוב שחור על לבן. כלומר: עד היום קיבלנו ממשה פרץ "מזרחי

ראיתי את הקליפ. יש בו סמיילי. פרצופים מחייכים. רוצים להצחיק. בחורים בתחתונים אדומים מנגנים גיטרות. הבחורים לנדא את ברזילי שרים "מסתובב ונופל עם עצמי".  לא דרמה, לא הומור.  לא תוכן, גם לא יומרה (לתוכן) צחוקים. סערה קטנה בכוס מים. בנאדם

כמה קשה האהבה, שרה שרונה נסטוביץ'. אני קורא את הטקסט הזה ואומר: ברק פלדמן, לא יכולת להציע לנסטוביץ' משהו מקורי יותר? הגברת בשיר כואבת צער אהבתה, מבולבלת, בוכה, ("אין לך מושג כמה זה קשה זה לאהוב אותך") – מה כבר

מה הפער בין "אהובי" ל"אהבה"? הוא מתנהג חביב, חברי-סימפטי שכזה, אבל בפועל שום דבר שהיא רצתה שיקרה – לא קורה. לא מתרחשת המשיכה שנקראת "אהבה"? מאיה פסטרנק מביעה בשיר הנוגה הזה תחושת החמצה של אהבה שמסרבת לשבוק. יש סיבה לפגישה

וישתעשעו נערי הסודהביט לפנינו. מה כל כך מושך אותו לדעת – מה היה אם? אם. אם. אם. לבחורים ממסדרונות הסטודיו של ניסן נתיב – אין כבר במה להתעסק, שהם בוחנים את שאלה הרת גורל – מה היה אם היא הייתה

יוצרים מחפשים אהבה, מנסחים אותה מחדש. בשביל לאה שבת אהבה שווה יצירה, שווה בית. לעיתים מחליפה דירה, כלומר האהבה. השינוי הזה – פרק האימהות בחייה, נראה כתחליף לאהבתה הגדולה – היצירה. אבל אז אחרי שהתנסתה, שוב הרגישה צורך לחזור לביתה

אמיר דדון דרמטי, כואב, מדוכדך – שר מכתב שהוא כותב לה בגין יחסים ארוכים, טראומטיים שהסתיימו "כשנעלמו החלומות".  מתוודה (שר) על הניסיונות להציל את המצב, במהלכם – הייתה פגישה של "מפורקים" "על איזה חוף". בסערת הרגשות הוא  מנסה להיחלץ מהמצב בהסברים פילוסופיים

בעודי מקשיב לסינגל הזה, נחת גם האלבום – "תחת שמיים אפורים". העובדה, שפייטני-סגפני מוסיקה לחוגים מצומצמים מצליחים לייצר מוצרים חושפניים, למרות אי מסחריותם בעליל  – מעודדת. מי אמר שרע פה? ליאור פרלה מנסה להוליך אל מחילותיו המלנכוליות. קולו נרגש עד דרמטי,

אורו של הגיטריסט עידו אגמון הבליח ליהודית רביץ, שאימצה אותו לאלבומה החדש. לא סתם אור אלא "אהבת חייו". כאן אין מקום לפרשנות מיוחדת. האור הוא האור הרוחני, או הקבלי. תרצו – אורו של מי שברא את האור, ומאז בריאתו הוא

פתאום תזמורת אנדלוסית חוברת לכנסייה. מצד שני – כנסיית השכל מאתגרת עצמה בחיבורים לא צפויים. הגיעה אפילו עד ריטה. שאלת האינטגרטיביות (ההשתלבות, ההתמזגות) לא תמיד נבחנת לעומק. אבל הכנסייה לפחות מנסה לא לשעמם את עצמה. השאלה אם יישום האתגר מוצדק

ממש בימים אלה שמעתי את אהוד בנאי מספר על ערגתו למקומות האלה, שהסיכויים לחזור אליהם שואפים לאפס. תאמינו או לא – השיר הזה יצא ב-1989. כבר אז מלא הלב בשיכרון החושים. שיר על שינויים רגשיים קיצוניים. חוויות התרוממות מול חוויות

אביהו שבת מקונן אהבה ושברונה. הטון המלנכולי המזוכך. המנגינה הלוטפת. הירח, השתיקה, שמים מתרסקים, זוג עיניים יפגשו, הדמעות. השיר נולד בסיעור מוחות. שלישיה כתבה את המילים, שלישיה את הלחן. ולמרות זאת, אני מתקשה לקבוע – יצירת מופת. אפילו לא יצירה

כמה, כמה קיבלו קובי אוז ויוני רועה על האינסטנט הממוזרח הזה? פעם עוד היינו אומרים על להיטי העינתוז והכפיים – אלה שירים לאולמי השמחות. היום כותבים מהשורה הראשונה, שפעם אולי אמרו – אנחנו לא נופיע בחתונות, מבינים שחתונות הן הזירה שנותרה.

האם דיווח על המצב (העגום) של הקיום המקומי צריך להגיע על מצע פופ פריך של להיט המונים מוקפץ? תשובתם של אייל ליאון קצב ודנה ברגר קיימת בשיר, והיא שלילית. מצד שני: איך תעביר מסר כשפס הקול שלו אינו אטרקטיבי? מאיר

מה רוצה אבי ווקנין? מהפכות בלב? מה יום מיומיים? למה לצרוח מול העולם? מה הזמן הזה לעומת תמול שלשום? מה קרה בדיוק, שהוא מבקש לא לעצור את הזמן? ומהו – "גיבור של יום חלום"? פתרונים לווקנין. לפי מילות השיר –

אני לא זוכר שהורי שרו לי שירים לפני השינה (ביידיש, נאמר). אמא סיפרה לי סיפור לפני שנרדמתי. אבא לא שר. המסורת של האשכנזים החילוניים לא עברה את מחסום הדורות. הורי לא הביאו איתם שירים. אני גדלתי על "העיר באפור" של

לעולם אהבה, איך שלא תסובבו אותה. היא תמיד התגלות, הארה. מצד שני, יש בעיה להמציא אותה מחדש – במילים, במוסיקה. גם השיר יתקשה להגיע לשלב הנצח. ספק אם רמי קלינשטיין היה מסתובב בכיסא בשביל המילים. האם אפשר להתחיל שיר אהבה

לוס כפרוס מעט נחמדים, מעט מצחיקים, מעט אקטואליים, מעט בידור, מעט פאנקי, מעט רגאי. תערבבו ויצא כאילו משהו מחויך, אבל לא שנון, לא שיר שידליק את הרחובות ואת הרחבות. לא טקסט להתפאר. לא משל נוקב לסרט בו אנחנו חיים.  לא

מיי פיינגולד שרה הערכה מחדש של יחסים על רקע הזמן שחלף: בפרספקטיבה של זמן, אירועים הופכים קיצוניים – טובים מאוד או רעים מאוד – פחות אפור – יותר "שחור – לבן".  הזיכרונות הם כתמונות ("רגעים תלויים על הקירות") – מעוררים

מצוקתו של תומר מתנה. הוא לבד לא רק מול העולם – אלא גם מול אהובתו – שלא מרצונו. בגלל השונות ביניהם – הוא יפסיד אותה (את האהובה) לאמונה. ההיגיון שלו לא ינצח. העולם האמוני שלו אינו עולמה. הוא אף האמין

ישי  רזיאל מתרגש, זועק מר לבבו. הוא ויתר או היא ויתרה, היא ידעה שהוא יבכה (ועדין בוכה) ומה שיקרה. "מחפש אהבה אבל זה לא פשוט". אז ככה: לא משתתף בצערו. השיר  הוא גבב השתפכות לא ייחודי, של מי שכתיבת מילים