יהודה פוליקר

"את החיים לקחו לך" כתבה צרויה להב, למלאכית ולפרח שחיוכה נקבר באדמה. בזמנה תהו אם כתבה את המילים לזכר טל, בתה, שנהרגה בגיל שלוש וחצי בארה"ב, בעת שהיא ובעלה דאז, לואי להב שהו שם. המילים "הו, מלחמות קדושות" הופנו לכתובת

ציפיתי לשיר שיעשה לי כאב לב, שיפרוט על נימי העצב, שיסחט דמעה, שייכנס לרשימת שירי הזיכרון על הבנים הנופלים. זה לא קרה. יהודה פוליקר לקח את המילים של דויד גרוסמן המתייחסות לאובדן הגדול של חייו (נפילת בנו) למגרש הים-תיכוני. גרוסמן

שמעתי שיחה של בני הדור השני באחד הערוצים. יש הרבה מאוד שרוטים. שלמה ארצי שוחח בזמנו עם עם יאיר לפיד על רעידת האדמה הנפשית, שהם ממשיכים לחוות כבנים לניצולי שואה. "בגרמניה לפני המלחמה", מתוך "חום יולי אוגוסט". הוא, לטעמי, מהשירים

כמה שירים יווניים עשו עליה לישראל? אין מספר מדויק, אבל השירים המתורגמים ביותר במוסיקה הישראלית הם יווניים. לעיתים קרובות – פוסחים המבצעים על שמו של המלחין (היווני) ומסתפקים בכותב המילים בעברית. הקרדיט על הלחן במקרה כזה הוא  "עממי", שמשמעותו –

אתחיל ב"איך קוראים לאהבה שלי".  זה לא מזרח תיכון חדש. זה אינו רק מצטלם כמו מלחמה. זוהי מלחמה. יותר משבוע. יכול לבוא אסון. ייאוש, אבל עדיין תקווה. אני מקשיב שוב לשיר הזה, שנה וחצי אחרי השבת השחורה בעוטף. .והמלחמה עדיין

מירי מסיקה שרה בערבית ובהשראה של מוסיקה ערבית באלבומה החדש, "אלוהי הדברים הקטנים". האלוהים שלה לא השתנה, הוא לא נהיה לפתע אוריינטאלי, אבל אני רק יכול  לנחש, שיש מי שלחשו על אוזנה את השם "דיקלה", או שהיא הבינה בעצמה לאן

מאחורי ישבו שתי נשים, שחיכו בציפייה דרוכה ל"מאיה". מבחינתן, מופע של שלום חנוך ללא "מאיה" אינו מופע של שלום חנוך. ברוב השירים האחרים הן פטפטו, מה שגרם לי להעיר להן. "חוצפן", צעק עלי הגברתן שישב ביניהן. "מי אתה ש…" שתקתי.

כשאני שואל למה אני אוהב מוסיקה יוונית, אחת התשובות מתוך עשר היא חאריס אלקסיו. לא נזקקתי לאישור מחודש, אבל קיבלתי אותו: חאריס של אוקטובר 2011, מלווה בשבעה נגנים היא עדיין הזמרת היוונית מבחינתי, ולא דווקא מתוך השוואה לאחרות. כשהיא שרה שירים עצובים

מהשירים של יעקב גלעד את יהודה פוליקר הנוגעים בטראומת השואה בעקיפין באלבום "אפר ואבק" שיצא ב-1988.  זהו שיר על פיסת אושר שבכול זאת מתגנב לליבו של העולה החדש בשנת 1950 שהגיע ליפו ומצא חדר וחצי עם חלון המשקיף לים התיכון.

כואב אבל פחות. הכאב כבר "שקט כמו נחל".  פוליקר מסכם מצבו  בינו לעצמו. "לא משקר לי כבר כמו פעם/ והכל יותר בהיר". שיח אישי שאומר: יש לי מה להגיד עלי ועליך – אבל מנקודה של מבט מפוקח יותר, פחות כאב

יהודה פוליקר שר קונפליקט שמתכתב עם סגנונו המוסיקלי הדרמטי . מהותו: ישראל אוכלת יושביה אבל קשה לחיות בלעדיה.  השיר מתייחס למורכבות הרבה של החיים כאן. מצד אחד, הוא משקף את הקשיים שהחיים בישראל מציבים, שלעיתים מתישים את אזרחיה ומעמיסה עליהם.

יש שירים שהם תעודת הזיהוי של זמר/ זמרת. אי אפשר לומר "היי שקטה" שלא בנשימה אחת עם ריקי גל. האם עובדה זו אינה מפקיעה את השיר מחלקתה האישית? שמעתי גרסה של מאיה בלזיצמן והצ'לו במופע שלה עם בן זוגה, איש

דיבור של דמעות. הדמעה הופכת ישות. מה פתאום צצה לה ככה דמעה "באמצע היום, באמצע הרחוב  בשום מקום"? על אלו דמעות שרה שלומית אהרון? בדף המידע שהגיע עם השיר מדברים רוח התקופה הזו, הגם שהשיר נכתב לפני השבעה באוקטובר. דמעות

הצל של פוליקר מוציא אותו לקצב נסיעה, מלודיה קסומה, שיר שנטען במתח, הזמר מספר את סיפור המסע-יחסיו עם צילו מחוצה לו ובתוכו, מעבר אמוציונאלי שמגיע מנפש הזועקת  – "בוא נעוף רחוק אתה תהיה לי כנפיים  אל חיבור דמיוני  שהיה עד

פוליקר שר אהבה נואשת בעברית וביוונית. יוונית כבר חלק מההדי.אנ.איי שלו. הוא לקח שיר שכתבו קוסטס בלכוטיס (מילים) וכריסטוס פאפדופולוס. שהפך אחד משירי האהבה היותר מצליחים ביוון בביצוע  סטמטיס קראונקיס, והעניק לו פרשנות דרמטית כמו שרק פוליקר יכול. המוסיקה גועשת

יהודה פוליקר שר על חיבוק אור אחרון אחרי פרידה. זה אור שאדם משאיר אחרי לכתו, שממשיך לדלוק על פני גלי החיים ומותיר שובל של אהבה, שביב של תקווה, ניצוץ של אור שיישאר בלב  גם לאחר מותם. אנחנו מנסים להתנחם במוסיקה.

שיר חריג ברפרטואר של להקת כוורת. לא נונסנס, לא בידור, לא צחוקים, לא משחקי מילים או רמיזות הומוריסטיות.  "ילד מזדקן", "ילד מתקלקל", "לא רוצה לחיות"? "אבא מתעצבן", "אמא מסכנה" – מילים שמצטרפות לסיפור קשה. כזוהי המנגינה – סולם שמשדר עצב

יהודה פוליקר מתגעגע ל"אנחנו" של פעם. מה זה ה"אנחנו" האידילי הזה? ישנם הקשרים שונים של ה"אנחנו" שהישראלים שותפים להם. זה יכול להיות ההקשר ההיסטורי-תרבותי-לאומי, זה יכול להיות ה"אנחנו" הדתיים או ה"אנחנו" החילוני ליברלי. פוליקר אינו נכנס לסוג ה"אנחנו". אצלו לפי

"רדיו רמאללה" היה כינוי ישראלי לתדר ירדני מופלא שבני דור השישים האזינו אליו בתשוקה, מכיוון שהוא שידר מוסיקת פופ שלא הגיעה אז לארץ. שמה הרשמי של התחנה היה "תחנת השידור של ירושלים הערבית". התחנה הייתה אי של שפיות לפני מלחמת

האם גידי גוב ירד לעומקן של המילים? האם מאיר אריאל הבהיר-פרשן לו את שירו בטרם ביצוע? קראתי פעמיים ושלוש. לא פשוט. מעניין מה מבינים מי ששרים את השיר בהופעות. בהופעתו האחרונה במועדון הבארבי (שנת 1999), שר מאיר אריאל את השיר

מילים. מה כוחן של המילים? מילים הן אמצעי לומר דברים שרצית לומר, אבל יש דברים שגם המשורר אינו יכול להביע במילים – "עמוקים מן הים הסודות שאינם מובנים לי". רוטבליט כתב על דברים שאין להם מילים, על חוסר שלמות, שגורם

הפגישה באמצע החיים אחרי אהבת עבר מופלאה מפתה לטעום ממנה עוד.  טעימה קטנה, כזו שרק ילדים חווים. הכל שונה, הכל השתנה, אבל זו הזדמנות לאיזה דז'ה וו. שתחכה לו עוד לילה אחד. הזמן הרג את האהבה ההיא. הוא לא יתן

"ואז צלצלה חוה אלברשטיין וביקשה שיר"… מספר יהודה פוליקר את קורותיו של עוד שיר שהוא ביצע בערב מיוחד להפסנתר מארח. הכל התחיל בטלפון של חוה. גם גידי גוב, אריק איינשטיין וריקי גל ביקשו ממנו שירים. נזיז את מחוגי הזמן לנובמבר

חיזיון, סיפור מתח, מסר סוציאלי, אספקט אישי. נעלה עם יהודה פוליקר על הכביש הראשי לפי קצב השיר. עם המוסיקה הזו אין בעיה להתחבר. זורמת, נגישה. הטקסט הוא פאזל שחלקיו מנסים להתאחד. סירה מיטלטלת בסערה עומדת לטבוע, שליח נמלט שמחפש מקלט