המשך המסע של אהוד בנאי. תצטרפו. אני אוהב לצאת איתו לדרכים. אחרי "רסיסי לילה", נדמה לי שלא אסטה עוד ממסלולו. כבר בשיר הראשון, "אני הולך", מצטרף להליכתו הרגלית ברמת-גן. מסלול של בלוזיסט עברי, שמעורר זיכרונות תוך כדי הליכה, שמשתף אותך
"מלנכולי", שטרית את דוכין בעיבוד נדב ביטון, שיר 15, סוגר את האלבום. "האחת שלי" של יעקב למאי וטל שגב פותח. אילו הסדר היה הפוך, הייתי מכריז על מהפך. "מלנכולי" ממש לא תוכנן. הוא חלק מפרויקט 'שני צדדים למטבע' אשר מפגיש בין האומנים הבולטים
תצלום העטיפה: אהרן רזאל מושך מכונית בחבל הכרוך על כתפו על רקע גורדי העיר הגדולה. המכונית מככבת גם בתוך חוברת המילים: מנגן גיטרה לידה, דוחף אתה, רץ אחריה. מה רצה להגיד? המכונית כמשל ל"מה עשית היום"? השיר הראשון לוקח מהכבישים
"אני אמשיך למצוא עד שאני אחפש" איזה משפט חסר תקווה מסיים את הפרק הראשון מתוך מסעו של אריק ברמן באמריקה. המשפט האירוני נכתב על רקע נופו של אגם סופיריור בצפון אמריקה. אני חוזר זה עתה מההשקה של הפרק. מה שחסר
קיסריה יש לו כבר? נוקיה? תעדכנו אותי. לפי הלהיטים שמיצרים עבורו יצרני הפופ הקליל הקליט והשטוח, הוא מגיע לשם. לא בדקנו עדיין אם יש לאבי בן אבו העוצמות להחזיק שלושת אלפים וחמשת אלפים, אבל מתברר שהגיעו ימים, שאתה לא צריך
אילו הייתי במקומו, יכול להיות שהיו צריכים לקרוא: "יש רופא באולם?" נפתלי אלטר איש קטן וענו, נטול שעות במה, התיישב מאחורי הקלידים ושר את שירי חייו, החדשים, הישנים. הרופא שבאולם נשאר חסר תעסוקה. נדמה לי שהוא נהנה. ואלטר נשאר בחיים. הדיסק החדש
אני קורא בקומוניקט ש"מזמורים נוספים" הוא "ארון השירים" שמתוכו שאב קובי אוז את ההשראה לשירי "מזמורי נבוכים" – אלבום הסולו הקודם המצוין שלו, יצירת מופת של חיבור בין אומנותו לאמונתו, בין מזרח למערב. אני פותח את ארון השירים של אוז. מוצא
"זה הכל מלמעלה" ו"הו אלוהיי כמה טוב לי בחיי" ו"תודה אלוהיי על שהשמש מעליי". מה חדש תחת השמש? אמונה באלוקים? סאבלימינל עוד לא היה שם? אז בשביל להיות שם, הוא לוקח את זמיר הנשמה העונה לשם גד אלבז. אלבז מתחבר
גברים מאוהבים-מיוסרים-מתוסכלים נשמעים מדוכדכים מול גברות בלתי מושגות שרוצות "איזה גבר" (איזה?). זמר מפעיל טון דואב שמשדר עצבות ותוגה. היא שם למעלה, הוא למטה, וגם מוסיף ניתוח עצמי – "ואסור לי לא להיות עצמי", ובמילים פשוטות: הרוס, חולה אבל לא
לכבוד הקיץ שכבר כאן וחופי הים התיכון התכולים והחומים, לכבוד דני סנדרסון שהווה, לכבוד גידי ומזי יבדל"א, לכבוד ציפי פרימו מחולון, לכבוד גורי אלפי, טלי אורן, רועי בר נתן שמצדיעים ולתפארת הגזוז המוגז המתקתק של פעם. אז מה חדש בגרסת
1979. אולפני טריטון בתל-אביב, דני סנדרסון רושם פרק מפואר בעשייה האמנותית שלו. "כוורת" מאחור, הרכב חדש יוצא לדרך הנעורים החדשה. צליל סקסופונים מלווה שיר געגועים, גיל 16 רומן ראשון שמוביל לרומן שני. תשע בכיכר יום שישי. המוציאים לפועל את הפרק
שיר אהבה למדינה? עד שלא הגעתי לצמד השורות "הילדים יצאו מהבית בידיים מורמות/ החיילות נשכו שפתיים ולא יכלו לעצור את דמעות", זה נראה סתם שיר אהבה, מה שאומר שמשהו לא נדבק בניסיון לחבר בין הטראומה (ככל הנראה הפינוי של ישובי
רועי דותן מתרגם את תסכוליו בענייני בינו ובינה במקצבי רוק רעננים בשיר "מתגלגלים" ("כל כך רציתי שתהיי לידי/ אבל שיקרתי בעיקר לעצמי") שיר פותח של "המועדון". הנקודה היא שהקול שלו נשמע לחלוטין לא רוקנ'רולי. חבריו ללהקה מגבים בצליל גיטרות מהודק.
אני מנסה לקלוט את הראש של עידן יניב. לא ממש בעיה. רוקד על כמה חתונות מקומיות באוריינטציה של דע את עמך המתבדר. בוחר כותבים ומפיקים לפי תכתיבים מוגדרים: מוסיקה לא מתוחכמת מדי, הפקה עשירה ומשדרגת, פנייה למכנה משותף רחב של
זה הפרס הראשון שלו כמוסיקאי? גם אני התפלאתי לשמוע. ואם ערן צור לא היה מגיש מועמדות לפרס לעמותה לשימור זכרו ומורשתו של המשורר נתן יונתן – גם בפרס הזה (30,000 שקלים) לא היה זוכה. הפרס אותו יקבל צור בסוף החודש
מי אם לא אלתרמן. אין כמו אלתרמן לפתור בעיה של מלחין. השפה? "כרוזים"? "טלגרף"? "רדיו מציף את הרחוב בנאומים"? לא בדיוק מתאים לזמננו. אלא מה: תימצא תמיד "הצדקה אקטואלית". אלתרמן כתב על מסע שמועות ש"מתגלגל בריצה" – תחילה הוא כל
גנב לה את הלב. עכשיו היא בבעיה. לקח אותו והלך, שיחזיר לה אותו, כי היא מה-זה-לא –נרגעת. ממוטטת אהבה. ברק פלדמן התחכם על "גנב לה את הלב". משתעשע וצוחק בדרך לאולם השמחות. מה יש – גם לו מגיע משהו מחגיגת ההצלחה
הגברים בוכים, חלשים, רופסים, מסכנים, בודדים, כל העולם נגדם, אבל באה אישה ומשנה להם הכל: אפילו כל העולם נגדם, היא תהיה שם להפוך הקערה על פיה, להגשים את חלומם, כי כל חלום שחלם הופך אמיתי. טוב שזה מצחיק אותי, כי
הפרויקט "2 צדדים למטבע" מנסה לגייס מיטב היוצרים לאקספרימנט מלאכותי ויומרני לעיתים – כדי שה"מזרחים" יישמעו שרים יפה שירים של "מערביים" ולהיפך. "מורה לחיים" של עמיר בניון הוא ניסיון מאולץ לאנוס שיר מקסים של יוצר שנדמה לי מתרחק כמו מאש
שיר האהבה מתחיל עם "כביש מהיר מתמזג לאט לתוך העיר, הנוכחות שלך כבר באוויר". מה הקשר להמשך? לכותב השיר פתרונים? האם האוהב הגיע מחוץ לעיר כדי לפגוש אותה? מה כל כך חשוב משפט פתיחה כזה לשיר אהבה בו הבנאדם רוצה להיות
הלשון הציורית של השיר מנסה לייצר דרמה. כוס שנופלת, תמונה מקופלת על הרצפה. עוד סיפור על הבחור הננטש ע"י אהובה הכנוע ("לא אבקש דבר") שמוכן להשאיר יחסיהם Top Secret – לשמור סודותיה "חתומים עליי באש" (ואהה, עד כדי כך?!), אדיב
טל שגב עבר ככל הנראה רגע של ריגוש עצום, שהוא היה חייב להנציחו במילים. גם כותב שורות אלו אוהב את הילדים שלו, יש גם רגעי אושר פה ושם, אבל משום מה לא כותב על כך שירים – בטח לא קיטשים
