הראל סקעת חוזר למנהרת רכבת הפסטיגל, במלאת 40 שנה לדהירתו. יש כאן קטר מסחרי שאינו שובק חיים. מבחינתו של סקעת זה ניסיון לעוף על האירוע ("אני יכול לעוף בלי לדעת לעוף / זה עושה לי בגוף הרגשה של קסמים נעימים")
תן לרגש ללכת במקומך, תן למנגינה לסחוף את ליבך, תן לצעקה להרעיד את שמיך, אבל לפני כן אולי תיתן דעתך על המילים שהן בסיס השיר. אני מוצא יותר ויותר שימושים מעורפלים בכינוי הגוף "זה". לא התפללו "על זה" (על מה?),
"שיר הטמבל" מהשירים היותר עצובים גם החריגים של כוורת. השיר מאחד מודעות עצמית עם הומור וכאב אמיתי. ה"טמבל" הוא ממש לא טיפש. איך נגדירו: נאיבי חכם. מודע לרגשותיו, מחשבותיו, חולשותיו. בולטת בו היכולת של להבדיל עצמו מהסביבה ומאינדיבידואלים אחרים. 'שיר
"ונעשה מכל יום חול/ שבת של אהבה בלי גבול/ שבה נחיה עד שנמות" זהו יוסי בנאי מ"פרצוף של צועני" בתרגומו של ניסים אלוני. תמציתו של הזמר-שחקן-טרובדור-שנסונייר-פזמונאי. מי יכול להגדירו. האחד. היחיד. עברו כבר 8 שנים מאז הלך. אבל הוא נמצא
ישנם מומנטים נדירים במוסיקה, שאתה מודה ליוטיוב על ההזדמנות שניתנה לך לצפות בהם. קחו את דואט הפסנתרנים הזה: שלומי שבן ויוני רכטר במופע זריחה במצדה פסטיבל התמר 2012. הם מדברים ביניהם בקלידים, שמים את האצבעות על נקודות חיבור משיקות כדי
ככה כותבים פזמון. פשוט, סימטרי, קליט, מתנגן. מיקי גבריאלוב עתיר נכסי מוסיקה ישראלית מקורית ומיוחדת, חוזר לאחור לבסיס, לכתיבת שיר אהבה אולד סקול. ברע לו – היא הטוב. עיר מקלט. מושא חלימה. מקור השראה. התנגנותו של השיר כל כך הרמונית,
הורים רבים ששכלו בנים ובנות מנציחים את זכרם באמצעות שירים מוזמנים, אלא שהפעם המקרה היה שונה מהרגיל: עפרה וחגי חרמש, שאיבדו את בנם אסף לאחר ששם קץ לחייו בשנת 1995, החליטו להקים אנדרטה לזכרו באמצעות שיר במסגרת "בשביל החיים", עמותה
לבבות שבורים מולידים שירים. מה היתה יוצרי המוסיקה עושה בלעדיהם. לאפרת גורן יש שבר (סדק) שגדל, והיא שואלת את העזר שכנגד – "מתי כבר נגמל/ משקר דל, מעיוורון, מלב רעוע?". השאלה אינה שאלה של זמן (מתי) אלא של זה היתכנות.
איך אף אחד לא חשב על זה? לעשות למגילת העצמאות מוסיקה! אני משתדל לא להיות ציני, ומתקשה לעמוד בזה. מצד שני: כשיוסי פרץ ומודי בר-און יצאו לשדרות רוטשילד מול הבית בו הוקראה המגילה לרקוד את המלל שבה, הבנתי שהרצינות היא
מכלוף סובל מכך, שהבחורה שאיתו מגיעה רק כשרע לה. הוא אוזר אומץ ומבקש – אל תבואי יותר כשאת מרגישה אבודה. מילים פשוטות: בא לי לפגוש אותך בלי שתכניסי אותי לצרות שלך. עוד אפיזודת יחסים שנשמעת אפרורית עד שגרתית, והטקסט לבדו
הייתה חגיגה גדולה בסיום. התרגשות של ארץ טרופית יפה, של רביץ שבאה לעשות גוד טיים לקהל. סוף לסיפור של זמרת שהקהל היה יכול לבלות איתה עוד שעה לפחות. אנחנו ביהודית רביץ באה מאהבה 2008. כשמגיעים לקיסריה, יש מודלים. גם הקהל
לטייל עם אמא ואבא עם כוכבים. אפשר לשיר את זה בגיל שבעים פלוס. כמה יפה: פתאום הילד שחי מחדש בעולם של צבעים. שלומי שבן את שלמה גרוניך מאלתרים "ציור", שיר ילדים פסיכדלי. שלומי מתקשה לדמיין את גרוניך כילד. במוסיקה קיים
עגמומית, מדוכדכת, מספרת את עצמה בסלוא טמפו. לא ברור מה פשר מצבהרוח. בשיר היא הולכת ברגליים יחפות על שבילים כדי לחוש ביום השמש. בקליפ רואים אותה בשדות זהובים. היא שרה "סימן שיש עוד שמש" כדי להשתכנע שיש עוד תקווה. מה
הבנאדם מסוכסך עם עצמו, התקפי נשימה, ננעל בחדר, ראש מלא בחרדות, נשבר כמו גל מכל מכה, עובד בלהיות שלם. מצד שני – ישנה היפה, שהיא קרן אור בתוך החושך. "לו רק היית יודעת כמה את יפה" – הוא המשפט שמאיר
מי היא נגה, שחנן יובל שר עליה כל כך יפה. לפני שנביא את סיפורו של יובל עצמו, זהו קודם כל סיפורו של מאיר אריאל שהועבר להלחנה לשלום חנוך, שניהם מקיבוץ משמרות. גם חנן יובל נולד במשמרות, והוא ממש בן דורם
אמיר דדון משדר עוצמות פנימיות במונולוג על-עם עצמו. יש מצב לא טוב של עצב וטירוף, אבל הייאוש ניגף בפני ההיגיון והתקווה. יש מקום להתחיל מהתחלה – "כמו לנשום בפעם הראשונה", וגם "אני כאן לא מתבזבז יותר" – עידוד עצמי בלשון
ההמנון של פרויקט EOK (דיאנה גולבי, אלון לנדא, רוני פרי, איתי סופר, יונתן אלטר ) הוא גרסת אקפלה לשיר של סטיבי וונדר לשיר Higher Ground מתוך Innervisions, אלבומו מ-1973. השיר נכתב באוריינטציה המשלבת מוסר נוצרי ומיסטיקה אסטרולוגית, וונדר האמין שהוא
הייתם מאמינים: מכל הכוכבים המקומיים – נולד חיבור שכזה? אני יכול לנחש מה עובר בראש של מרימי הגבה על הזיווג: אייל גולן זקוק עכשיו לעידן רייכל כמו מכונת הנשמה לשיפור התדמית, לחיזוק הקונצנזוס בעידן שרוחות רעות שוב מנשבות ומחבלות. רייכל
בואו נתבאס עם ארקדי דוכין. סגר שלישי בפתח. הגיע הזמן לעשות חשבון עם יצר האדם, עם ההסטוריה שחוזרת על עצמה, עם ביטול התרבות. יש לו את זה: ארקדי מגייס את צבא הבודדים, כדי להזכיר לנו מי אנחנו מאז ומעולם. אם
תרופה לטיפול בדיכאון ובחרדות, אלכוהול זול, אהבה וקנאה. ?where are we באיזו דירה אנחנו נמצאים? מה קורה? רם אוריון משדר משם. זה התרגום ה"מלוכלך" שלו לסיפור הטראומטי – טרגי הנורא. כולם רוצים אותה, אבל היא על הפנים. השיר מושר בקצב
מי היא באמת? שתיקתה רועמת. להבה בה בוערת, קולה ערב, מראה נאוה, ותודה לשיר השירים (ב, י"ד) שהעניק כהנה וכהנה מחמאות כדי שהצמד קוּנדָה ולָהאוֹר יעודד: "תְּנִי לְלִבֵּךְ בָּךְ לַהֲלֹם – עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים" או במילים פשוטות: שחררי
משימה קשה לעסוק במושגים "טוב ורע". שירו של שי משולם, בביצועו של אריאל זילבר עוסק ביחסיות בין המושגים. לעיתים על רקע הרע נחשף טוב. "למה את טוב רואים בחשכה?". אז כן: לעיתים גן עדן מתגלה בגיהנום. המוסיקה מניעה את התובנה
ב"לא נודע" שר דני סנדרסון: "אין לדעת מה יהיה/ אין לדעת מה נראה/ כל אחד מרחק מודד/ מהיכן שהוא עומד". מהמרחק שבו דני עמד בפארק – לא ראה כלום. דמיין קהל בבית, בסלון, במטבח. לכל היותר שמע צרצרים מוחאים לו
הוא כואב, הוא מקנא, הוא כבר לא כועס, הוא בסדר, מרגיש לבד, מנסה לדמיין אותה חוזרת. מה מי מו? כשהלב דופק, גם הבלבול עובד. אור עמרמי ברוקמן מציג דפים ראשונים בתעודת הזהות האומנותית שלו אחרי "הכוכב הבא לאירוויזיון". כיוון שהטקסט
האם האפשרות לנגן חצוצרה בלילה עדיפה על כתיבת שיר? האם הימנעות מנגינת חצוצרה בלילה נובעת רק מהתחשבות בשכנים? חזי לסקלי נותן תשובה אחת: כתיבת שיר היא ברירת מחדל. היא אינה מפעימה אותו, אחרי מה שנעשה לשיר ("הכה ונאנס"), אבל התוצאה
כשהוא לא איתה, חייה אינם חיים – מחסור באוויר, לב מחסיר פעימה, אובדן מציאות. על הנייר – פשוט עד נדוש. מוזיקלית – מיוחד, עמוק. המנגינה, המילים, המנגינה הסלסול מיצרים מבע מהודק, שממחיש כל מילה בשיר. ענבל ג'משיד מכילה את בשיר
בן אדם כעץ שתול על מים/ שורש מבקש בן אדם כסנה מול השמיים/ בו בוערת אש. שיר המסע העוסק בחיפוש אחר אמת ומשמעות בחיים יצא לאור בשנת 1983 כתקליט שדרים, והוצג כשיר משותף של שמוליק קראוס ואילן וירצברג שגם עיבד
הגוגל יגדיר – שער אטום בחלקה המזרחי של חומת-ירושלים. המסורת היהודית, שהעניקה לשער את השם, מספרת כי שער זה ייפתח כשיבוא המשיח באחרית הימים, כשהוא רכוב על חמור לבן, ולפניו יצעד המבשר – אליהו הנביא. עד כאן המידע. מכאן –
שולי רנד מפרשן בדרכו ובשפתו את המתרחש בקרבנו. "מִשֶּׁנִּתְּנָה הָרְשׁוּת לַמַּשְׁחִית/ נִתְּנָה הַבְּחִירָה לָאָדָם לְהַחֲלִיט". ממש מתאים לכותרות של הבוקר. לחכמים העוסקים בתורה שבעל-פה ניתנה הזכות לא רק לעסוק בפרטי המצווה, ובפירוש התורה והלכותיה – אלא אף הרשות להמשיך ולדרוש,
המוטיבציה לרַגֵש היא כבר חלק מהסטאר קוואליטי שיש לעברי לידר בכמויות גדולות. אני מדבר על ביטחון בימתי, על "פרפורמרינג", על תקשור עם קהל באוריינטציה של תן להם כפי יכולתך, הכי בלתי אמצעי במינונים נכונים של סיפור אישי ושואו. אלא שהפעם – לא
