סינגלים חדשים

תוגת המוסיקה ונימת קולו של אביב בכר משדרות התרצות גדולה. אנחנו בתקופת חגי תשרי, ימי תעניות וסליחות, תפילות וקינות. אביב בכר אינו פייטן ברוח המסורת. הוא כתב שיר סליחות ברוח הזמן. אצלו זה אינו עניין דתי, לא שיח עם אלוהים

יש האומרים שאנחנו על סף מהפכה, שעשויה לבטל את המיון של בני אדם לקטגוריות של זכר ונקבה. לא מדובר כאן דווקא בנטיה מינית, אלא המרכיב בסיסי של הזכות שלנו להגדיר מה אנחנו – בן או בת? השיר אינו מתמקד בסוגיית

בדיחה? פרודיה? השופט אסף אמדורסקי לקח בלדת עצב של איתי לוי והפך אותה מקינת שבור לב לפיזוז רחבות צבעוני בקטע ביניים בהכוכב הבא. לא יודע מה חשב לוי על הקאבר/ גימיק. אני חשבתי על בדיחה של מי שלא פעם הביע

יש מצב להפוך את הדיכאון לדאנס? הרי הדובר בשיר אומר, שגם אם קורה משהו טוב – לא רוצה לחגוג. לורן פלד כותב על דיפרסיה. חשוך בחוץ חשוך בפנים, השפיות "שפוכה על הרצפה", העצב מתפשט כמעט כמו שריפה. מצד אחד –

שיר אוזן מוצג כדבר הבא בפופ המקומי. לא הייתי ממהר להתלהב. "ביני לבינך לאף פעם" נקרא השיר. מה מהות הניסוח המסורבל הזה? שיר אוזן כנראה מאמין שיש לו הברקה פיוטית. אשרי המאמין. בעידן הזה כל סינגר שני חושב שהוא סונגרייטר.

סתם שיר אהבה? אכן: סתם שיר אהבה. הקלישאות המוכרות? – הקלישאות המוכרות. באהבה יש מלחמות ויש נצחונות. בכל זאת משפט שדורש בירור: "גם בחוסר שפיות הייתי נשארת שלך". לא בטוח שפסיכולגים היו חותמים על זה. שרית חדד חתמה ולקחה. זהו

הטקסט הזה לא היה מתקבל לטרום מכינה לכתיבת שירים להלחנה. עונת החתונות מתדפקת על דלתות הזמרים, ותמיד ישתלם לך שינגנו שיר שלך בדרך לחופה, אבל זמר בעל ותק כמו הראל מויאל צריך לדעת שהקיטש הזה גם ילך איתו רחוק, אבל

השיר הנוגה ששרים אלמוג טבקה ואתי רומנו בכוונה גדולה אומר: אם יש מישהו למעלה ששומר עלינו, לא קיים מישהו על האדמה – שישבור אותנו. הציניקנים יאמרו: אשרי המאמינים, אבל נראה כי מאמינים חזקים יותר מהציניקנים. אמונה מנצחת את קטני האמונה.

יש המגדירים נוסטלגיה כזיכרונות עבר, אבל בלי הכאב, ובעצם – זיכרונות מהעבר שמעולם לא היה. מה מוביל אנשים לשקוע בעולם הזה,  בזיכרונות בכלל? האם התרפקות על העבר פוגעת בקשר עם ההווה, או דווקא להיפך? דניאל סלומון שר בדכדוך מסוים ובפשטות

איזה חמוד ומאמי החבר שלך, אפילו שמעתי עליו דברים טובים, אבל אלמד אותו משהו על החיים כדי שלא יסבול: שתדע, זו הבת שלי, קח אותה כמו שהיא ותשקיע באהבה או: תאהב אותה ותסתום. במילים פשוטות: עזוב אותך מקיטורים, תפסיק לחפש

בעולם קורים דברים. אנחנו כאן נפרדים. אז מה עושים?  זה השיר. תוסיפו מטפורות "איפשהו בעולם שני אנשים נתפרים עד הנצח/ בדיוק כשאנחנו נפרמים לעולם…" תמר יהלומי גייסה את רמי קלינשטיין לדואט הרגשני הזה. למעשה, זה שיר בעל תוכן קלוש, שהמנגינה

מה מיוחד במסר הזה? למי לא ברור שהבית הוא המקום הכי נוח, מרגיע, משחרר מלחצים? מזכיר לי שבזמנה ירדנה ארזי שרה שיר מחאה שנקרא "הביתה", שיר  הקורא לנסיגת צה"ל מלבנון שעורר סערה ציבורית. שי צברי בחר בהימנון סתמי מחויך, לא

רועי פרייליך ממשיך לעצב אמנות רוק ביזארית, שכולה הוא, מהמילים, דרך המוסיקה ועד הקליפ. "נערות ריינס" מבחינה זו היא אמצעי. הרעיון הפעם עלה לו בחלום, אבל מוחו הקודח לוקח אותו למקומות מעורפלים. לפי "החוקים של המשחק" הוא נמצא בפקק. פקק

איך מסיימים שיר אהבה שמח? לכו לפואנטה. נועם צוריאל מתרפק בהתלהבות, בהתרגשות גם בהומור על "שרה רוז קלפטון" מושא אהבה, שמתועד בזיכרון. אומר את זה כך: בואו למסיבה המלהיבה. מובטח לכם סיפור, צחוקים, תובנות, סוף מפתיע. נועם צוריאלי בסופו של

מה הסערה? מה הכניס את עידן עמדי למסלול רוק מהיר שכזה?  האם זה המסלול הטבעי שלו? תחילה התאמצתי לשמוע מילים. לקחתי אותן לידי כדי לעקוב אחרי הסיפור שלו.  עמדי חוזר לקיץ שעבר, חוף הים, מישהי שצוחקת ומנשקת, נושם אותה, והנה

מירי מסיקה שרה קרן פלס.  לחצתי פעם שניה ושלישית. מנגינה ששואבת אותך לתוך השיר, אווירה חורפית, אפרורית, טון מדוכדך. מירי מסיקה נמצאת בתוך ובין השורות. שיר התפייסות עם עצמה ועם מי שהיה איתה. הרהורים על הילדות ועל התמימות, כשההווה אינו

לפי הראיון עם נועה קירל ב-12, אכן אין לה דקה לנשום. ההורים דואגים שהפנתרה שלהם תשמור על הבריאות? הכסף והפרסום יענו על הכל. השיר שאתם שומעים כאן הוא פרסומת לחברת המשקאות הגדולה. הביקורת הזו אינה על פרסומת, אלא על האינסטנט

אחד הלחנים היפים ביותר ברפרטואר של צביקה פיק מושר  בדואט עם זהבה בן.  בחלק הראשון, זוהי בן סולו באינטרפרטציה שלוקחת את השיר לכיוון אחר, אישי, מיוחד, מדוכדך אליו נשזר צליל הכינור המסולסל, ואז נכנס פיק ומחזיר אותו לגרסה המוכרת. בגרסת

יש שירים שמבקשים: אנא אל תעשה לי קאבר. תשאיר אותי כפי שאני. אל תשנה דבר. אל תנסה אפילו פרשנות אחרת. "גשם" הוא שיר שמחובר בעבותות למאיר בנאי ז"ל. הוא שייך לסונגרייטר ולסינגר במאת האחוזים. זה שיר של זמר-יוצר שמבטא לעומק

השיר נשמע כמו תיעוד מוזיקלי של סצינה מחוויה טראומטית.  נכנסתי למסדרון האפלולי שלו גם באמצעות הקליפ. עומר קורן דרמטי מאוד, כואב מאוד, מסוער רגש. בעקיפין – מעלה אצלי שאלה, שאינה קשורה דווקא לשיר הזה: האם במוסיקה המקומית כותבים שירים על

עמרי גלוזמן צמצם שגרת קיום לשיר קצר שהוא -תפיסת חיים של מעט המכיל את המרובה.  גלוזמן מביע את אוזלת היד לשנות: זה-מה-יש. במציאות הזו אין הרבה מה לעשות. כל מה שהורג אותך ומחבק אותך. אתה מקבל אותה על הטוב והרע

הבייבי סופגת את הבלגאנים, את העומס המנטאלי  ואת ההלקאה העצמית של הבנאדם שמרגיש חוסר שליטה, העדר תשובות לבעיות טורדות, ושהכול נמצא בידיי אחרים, רק לא בידיים שלו.. בר צברי מריץ הטקסט על מלנכוליה קלה, מוזיקת מיינסטרים נגישה, שאינה מכניסה את

רן דנקר מזדהה עם הטקסט הזה? נראה לי בחור עם ראש חושב על הכתפיים. מה לו ול"מלכת הרחבה" העצובה, שבורת לב יענו? המילים – אמצעי. דנקר רוצה להיות "מלכת הרחבה" בשיר הדאנס הזה הנפתח באיזכור ההרמוניות של להטי הסיקטיז. תביטו