שירים חדשים

נחזור לנקודת ההתחלה. ככה שרו פעם. ככה חוה שרה פעם. מילים, לחן, גיטרה קול. בלי מפיק מוסיקלי, שמחליט לאן הולך השיר, מה תהיה צורתו הסופית. כמו בצילום הפשוט: מתיישבים ליד הקיר ופורטים שיר עם לחברים שמקשיבים. הפשטות הזו קיימת גם

מוטי ביקובסקי כתב שיר על תחושת חופש – ביטול כל הגבולות שקיימים בזוגיות. זוהי תחושה של התרוממות רוח: אף אחד לא יבוא, אף אחד לא יגביל בזמן. גם הבלגן בבית הוא חלק ממתחם הרווקייה שביקובסקי התאהב בו. עושה מה-בראש. ה"בית

אילו הייתי מתבקש לענות של מי הלחן, הייתי נכשל ב– עידן רייכל. האם זה ייאמר לזכותו של נתן גושן? בשורה התחתונה, גם אם יש כאן השפעה מודעת, גושן כתב שיר נוגה שמצליח לשדר את התחושה. הוא מספר את הסיפור מפיה

צליל כינורות ערבי פותח שיר הזדהות נוגה עם כלה בליל כלולות טראומתי. עמיר בניון חווה את תוגתה דרך משקפיה של המשוררת מרים בניון, זוגתו, שנכנסת לנשמתה ולמצוקתה הנפשית. . גם אם לא ניכנס לעובי קורתו של הטקסט, מצטיירת כאן תמונה

מסכן הגבר. אין לו שקט. אין לו לילה. איך טרקה לו את הדלת. איך ראה אותה משתגעת. מה קרה? מה נהייה ממנה? למה היא בוכה? כמו רוב הגברים בזמר הים-תיכוני, הגבר לא ידע כלום. זה נפל עליו משמיים. שלומי שבת

היא בגדה באהוב ליבה, מודיעה לו שפרי בגידתה אינו בנו. ביקשה סליחה. אבל הוא לא מחל. הבגידה הטריפה אותו. נטש לטובת אישה אחרת – "נערה" בעלת שם יפה וגב ישר. השיר מושר מנקודת צערה של המספרת הדואבת. חולשת הטקסט: לא

זו אינה ה"שחרחורת" המפורסמת מהלדינו, אלא הטנגו המוכר מיפה ירקוני, שהקליטה את השיר לראשונה ב-1949. אתי לוי קישטה בתבלינים מזרחיים -צליל החליל של אמיר שהסר, העיבוד לכינורות, אבל צליל האקורדיון של פעם נשאר. נכון שהשיר הזה נמצא כבר עמוק בבוידעם

כתב אי-אשמה עצמי סרקסטי, שהוא כתב אשמה נגד החברה הישראלית. ירונה כספי מה-זה עצבנית על מה שקורה מסביב. על הנייר – שיחת סלון על חברה מושחתת של עשירים מתחדשים, חוסר שוויון וצדק, שחיתות במגזר החרדי, נשלטת ע"י כרישי נדל"ן. השיר

למרות הביצוע המקורי הנמרץ ומלא התקווה של אילנית, הטקסט של אהוד מנור לא לגמרי אופטימי. מבחינת המוסיקה של נורית הירש, זהו שיר קצבי שמח שמתכוון לשנה טובה, אך מילות העידוד והבעת התקווה החוזרות ונשנות: "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה

קובי שמעוני שולח שיר אהבה לאהובתו-אשתו ליום נישואיהם כמעריץ סוגד. מתרפק, מתרפס, משתף המאזין בפרטי התחושה הטובה, מספר את סיפור האהבה עד פרטים אישיים ("בנינו בית שני ילדים") גם במשברים (ברחה לו לשבועיים בסיני) , נותן מתכון לקשר זוגיות כיועץ

את השיר הזה לא ינגנו בחתונות. טוטאל דיפרסיה ביחסי בינו בינה. גם כשלכאורה היה נפלא, הם ראו את הסוף – "מזדחל כמו גנב מאחור". על אחת כמה וכמה – לאחר מכן – רע לתפארת. ימים אפורים ללא תקווה, ללא תקנה.

אחרי שמאזינים לדואט נדמה, שזו לא תהיה קלישאה להגיד – טובים השניים. הבוסה נובה הזו מתלבשת על מיקה קרני ועידן רפאל חביב ככפפה. הם שרים יחסים על הקצה. למרות הרצון, יש כאן מסלול ידוע מראש של חוסר סיכוי לחבור. שבריריותה

הרומנטיקה המלנכולית הנוגה-נעימה הזו. גלי עטרי שוכנת לבטח במחוזות הטקסטואליים-מלודיים הנוחים לה. אהבה בסכנה? יש פחד, אבל "קרן אור בשקט מלטפת את הפנים", וקולה של גלי עטרי מלטף את האוזן. מי מדבר על מהפך בשלב הזה של הקריירה שלה. גם

מי הוא שהיא מחפשת אותו על שלטי רחוב? למה שם? שירי מיימון או דור דניאל יודעים יותר. היא מכל מקום משתפת את אלוהים ב"חרטות ולבטים של גיל שלושים". גם אם אין פירוט מה החרטות והלבטים בגיל הזה, אפשר להישען עליו

"מרפסות" ממשיכה לספק חומר למדור הפופולארי "גברים בוכים בלילה". השיר מגיע אחרי "בלעדייך", וגם כאן כתיבה ששואבת מכל הנדוש בנושא. האהובה הבטיחה אהבת נצח, האוהב החרד רוצה להבין איך זה קרה, מבקש "להחזיר את הזמן לאחור" ושתישאר לפחות "עד אור השחר

רונית שחר שרה שיר של לורן מילק לא רק כסינגר אלא כסונגרייטר. החיבור בלחן, בטון המתכוון מייצרים אמינות של קרבה אישית אינטימית. שחר פוגשת את זרם תודעתה של מילק, שכולו כמיהה לבואו של אהוב, המשופעת במים רבים (טהורים, שבורים, קשים מעצב).

סיפור נסיעה ברכב על רקע אובדן אהבתה. נותנת לזמן לעשות את שלו. לפי השיר הזמן מְרַפֶה מלשון רפיון. הכותבת העדיפה על פני "הזמן מרפא", אולי כדי להימנע מהקלישאה הלא אמינה, כי באובדן אהבה גדולה – הזמן אינו יכול למחוק הכל,

רק ילדים חולמים ורוד? ואפשר לנסח השאלה – ילדים חולמים רק ורוד? גם בפשוט ובתמים – בודקים מטפורות. אבל אין ספק – ילדים הם הפשוט הזה, התמים הזה. נורית גלרון בביתה החם והבטוח. המנגינה, הטון המעט נוגה שמשדר תערובת של

שברי זכוכית. ערב. חוף ים. שקיעה. זמן שאינו עוצר. זרם תודעה שאומר פחד מההוויה. רוצה למות כשהיא קרובה אליו. מרגיש חסר הגנה. למה? הכותבים אינם מספקים סיבות מדויקות למצב החרדתי, אבל הוא קיים. המוסיקה אינה משדרת טראומה. היא נוגה אבל

היא כל הזמן הולכת, הולכת, הולכת. הולכת. כיוון שבעברית אין עוד מה לחדש, הוסיפו לדוד גריי צרפתית. עירוב של עברית וצרפתית בשיר אהבה סנטימנטלי נשמע מניפולציה שקופה. אתה רוצה להיות זמר צרפתי ולשיר בסגנון סרז' לאמה – לך עם זה

עברי לידר עושה שימוש במטפורות של תפרים כדי לתאר שינויים חיוביים שעוברים על הבנאדם מילדות. סיבים של פחד מתחלפים בסיבים של יופי, והם שמחברים שני אנשים להיות "תפורים ביחד", להיפתח לחלומות אחרים, לדעת לקבל ולוותר. הבעה נרגשת בטון נמוך שמטפס

צחי פודור בורח מזיכרונות רעים אחרי שעבר תהליך של ריפוי. הוא מקווה שיצליח להגשים עצמו עוד בחיים האלה. ("לגעת שוב לפני שיעבור") הוא נכנס למערבולת חושים במקומות של "סוף הזמן", בין השמש והים, קצה עולם המרוחק שנות אור. הזמן האינסופי

אולארצ'יק שוקע בנוסטלגיה, שכולה ספר השירים האמריקני הגדול, זה שמכיל את הסטנדרטים, המשמשים זמרים ונגנים משך דורות, במיוחד בתחום הג'אז. הכוונה היא להתרפק, להתענג, להעניק את הטאץ' הרומנטי לשירים הקלאסיים – ובעברית. Tea For Two הוא ראשון מתשעה שירים שתורגמו

נברח לאי האהבה של קובי אפללו. ננחת שם לשלוש דקות ומשהו. יעשה טוב. לא ביבי, לא בנט. לא סיר הלחץ המקומי. נלך שבי אחרי ליבו השיכור. מנגינה ואמת. נקשיב לצלצול סלסוליו היפים, לפעימות ליבו המתרגש, לטון קולו הענוג. אני אוהב

אופיר כהן העתיק פסוקי תהילים בלי לתת קרדיט לספר הזה. מצאתי כאן ציטוטים לפחות מארבעה פרקי תהילים. ערבב גם מילים גם מן התפילה (ברכת "שים שלום") ויצר מישמש של פסוקים, שליאור נרקיס אימץ לחיקו. אחרי הכל, לתהילים ולתפילה אין צורך

כמה רע. בואו נקטר קצת על החיים. נוסיף מנגינה עצובה. וכדי שזה יישמע טראגי ומייסר – נבקש משניים שישירו. מרגול ואיתי לוי משתפים פעולה לצורך הבעת הרע הטוטאלי. הטקסט הזכיר לי חיבורים של ילדים בבית ספר עממי, התבכיינות שהיא פסיכולוגיה

האנחה בסיום. אני שמעתי נשימות גם בהתחלת השיר. מרב סמן טוב נושמת את המילים שהיא שרה. הגוון הנמוך בקול מעצים את הדרמה בלי שתגלוש למלודרמה. שיר ממצוקה נפשית. מתסכול. האין מבקש יש. "תן לי מה שאין לי"… "מה שיכולתי להיות". פחות משלוש

האם דן רפאלי גבאי כותב את עצמו? עיינתי בקומוניקט. לבחור יש משרד פרסום מצליח בצפון הארץ, עבר עשיר במוסיקה. אז מה רע, אם הכל טוב? מצד שני, מי מבטיח שבהצלחה הכל טוב? הטקסטים האלה של מי ומה אני וכמה רע