סטיל פולס, אחת מלהקות הרגאיי המוערכות ביותר בעולם בשבעים ובשמונים מגיעה להופעות במסגרת סיבוב הופעות עולמי לציון 30 שנות פעילות הלהקה סטיל פולס (ילידת אנגליה, מורכבת ממוסיקאים ממוצא ג'אמייקני), אחת מלהקות הרגאיי המוערכות ביותר בעולם מגיעה להופעות במסגרת סיבוב הופעות
יש מקום להתרגשות? יש, יש, יש. יס, יס. יס. לא סתם: רטטים. ויברציות של התרגשות. השם הזה, "יזראל ויבריישן", מטרטר לי בראש מאז שגיל (ראסטה) בונשטיין עשה לי הרצאה ראשונה על רגאיי באשר הוא. זה היה, לא נעים לגלות, לפני
21:30 הייתה השעה שנרשמה בלוח ההופעות של הבארבי. מקס רומיאו עלה לבמה ב-23:15. ריח הגראס הספיק להידחס לאוויר ולהתמזג עם עשן הבמה. לקהל יש סבלנות, אבל גם באווירה הטובה היא קצת פוקעת. וצריך להמתין עד שקהיליית הרגאיי-ראסטאפריה המקומית תתאסף. יש דוכן חולצות
Black Uhuru עלו מיד אחרי The Abyssinians כדי להציג סגנון שונה של רגאיי אפריקן רוטס. שתי מערכות קלידים, צליל עם אפקטים של דאב. שלישיה ילידית 1974 שנחשבת מן הסתם למצליחה ביותר בדור השני של להקות הרגאיי, פרוגרסיבית בסצינה בזמנה. Uhuru פירושו "חופש
להתאהב בקשישים הצעירים האלה, ברנארד קולינס ודונלד מאנינג הקוראים לעצמם "החבשים". (אביסיניה הוא הכינוי העתיק יומין לאתיופיה, חבש, ושם הלהקה הוא בתרגום חופשי( להתאהב בערבי הרגאיי הבינלאומיים האלה, ותודה למי שדואג לייבא הרכבי רגאיי רוטס שעשויים מהחומרים האותנטיים בשילוב הזה
אני שומע צלילי דאב פריכים מאוד בטרייק הפתיחה הנקרא CHILDREN OF ZION . הנגנים אינם ראסטאפריס בני ג'מיי'קה. הם אשכרה בני ציון, והבני ציון האלה הם חיים לרוז ושות' שעושים עבודה שלא הייתה מביישת ענקי דאב. קובי לוי איש "קרמבו
שון מי? שאלה מישהי בלובי של שרתון מוריה בת"א. אם היא הייתה עולה לקומה ה-18, הייתה קולטת שמדובר בשון חשוב, לפחות לפי כמות מצלמות הסטילס והוידאו שהיו בהיכון. נכון שמהקומה ה-18 רואים הרבה כחול של ים, אבל במסיבת העיתונאים ניצחה
Gimme The Light (דוגמית למטה) הוא קטע רקיד רפטטיבי משעמם למדי, וזה מפתיע כי זה אחד מקטעי ה- jamaican rap שעשו את שון פול למה שהוא, נסיך ה- Dancehall גם "אמן הרגאיי הטוב ביותר" בשנת 2002. למעשה, לך תדע מה
שון פול, אלבום שלישי, זוכה גראמי, ממשיך כאן בנוסחה מנצחת של מיקס בין דאנס, היפ הופ ורגאיי סולידי. תקשיבו ל-We Are Burnin ותבינו מהות התערובת. האלבום הזה מגיע אחרי Duty Rock שהכיל שפע להיטים והעלה אותו אל אוטוסטראדת ההצלחה. שון פול עליז בקצביותו, אבל מי שמרפרף בטקסטים (כי להבין משמיעה כמעט
מישהו מהחבורה של הקונגוס הניף שלט בצבעי ירוק צהוב אדום – "אני אוהב את אתיופיה". אני לא ראיתי מישהו מיוצאי אתיופיה בקהל, שלא לדבר על עדת מעריצים. אני גם לא בטוח שחברי הקונגוס יודעים משהו על אתיופים יהודים. אם חשבתם
קדריק מייטון ורויידל "אשאנטי" ג'ונסון בני ג'מייקה, ייזכרו לטוב על תקליט שהוא ציון דרך בתולדות מוסיקת הרגאיי Heart Of The Congos (1977) שמבחינת חשיבותו יש שמעמידים אותו בשורה אחת עם Natty Dread של בוב מארלי והוויילרס ועם "מרקוס גארויי" של
ברנינג ספר, רגאיסט רוטס מהגדולים באמת, (מועמד 9 פעמים לפרס הגראמי, זכיה ב-1999 על Callin' Rastafari) חוזר לקלאסיקה של הרגאיי. הוא היה שם כאשר הכל החל. זה אמן רגאיי ממדרגה ראשונה, והאלבום הזה ראוי ללא ספק להיכלל בין הגדולים שלו.
המילה "חוויה" אינה נמנית על המילים השגורות בשפת הבקורת, ולא רק מפני שהיא נודפת מבאנאליות. אלא שהפעם ב"זאפה" היה ריח של חוויה באוויר. שתי אגדות, שניים מהאבות שהגיעו לחלוק במה אחת בכרטיס אחד. אינה איך כתב מישהו: רוחות הרגאיי מנשבות
מתיסיהו הוא המוח והלב היהודי של הרכב רגאיי מברוקלין שמחובק לאחרונה חזק על-ידי מבקרי המוסיקה וגם התעשיה. גימיק? גם זה. אבל לא רק. מתיסיהו (מתיו מילר) כבר מוציא אלבום השני, והוא אינו מהסס לקחת צלילים גם מהכהן הגדול של הרגאיי
סלט להיטי רגאיי (דיסק כפול) של חברת "טרוג'אן" שנחשבה ה"מוטאון" של הרגאיי בזמנה. המקבץ לא הכי הומוגני, רגאיי בסגנונות שונים, גם לא מהשורשים של קינגסטון. מצד שני כשמקבלים ארבעים שירים, אפשר למצוא גם דברים טובים. העורכים הכניסו רק שיר אחד
"אר יו רדי?!" זועק אל גריפית' האיש עם הדראדלוק (הצמות הקלועות המאפינות את הראסטאפריז) בקדמת הבמה, ומרגע זה מכונת הרגאיי מאחוריו נכנסת לפעולה. לא רק הם: הפריקים המקומיים הגיעו מצוידים בכל השירים. מהצליל הראשון – משחק מכור. רק תן להם
לכאורה לא צריך להיות מרחק גדול בין רגאיי ובין מוסיקה אפריקאית, אבל אנחנו יודעים מהו ההבדל בין מארלי ליוסוף נדור. בא הדיסק הזה ומחבר את הרגאיי עם דיאלקטים אפריקאיים, והתוצאה מפתיעה עד מלהיבה. "סירקוליישן דה באמאקו" של אסקיה מודיבו ממאלי
רגאיי פריך, קליט, מחניף, מדליק. הנוסחה: קחו להיטים מוכרים תוסיפו קצב רגאיי ברמה, הרבה שמחת חיים, תראו מה יצא מזה. החוכמה היא של חבורה צרפתית העונה לשם "סאנשיינרס", יענו מביאי השמש, שעושה קאברים ללהיטי אייטיז בסגנון רגאיי. יצא להם אחלה
מלך אפריקה הוא עירום לפחות לפי הטקסטים הדואבים, שאומרים כי לאקי דאב הוא עדיין עבד, קרבן ואסיר של החברה המערבית. אבל מוסיקלית לאקי, יליד דרא"פ, יכול לשים לעצמו כתר על הראש. כל ההצהרות החברתיות נישאות על מוסיקת רגאיי מלודית, ידידותית,
בדבר אחד מיוחד האוסף שיצא ליובל החמישים של כהן הרגאיי: גרסאות הכיסוי הן אותנטיות, לא של כוכבים, אלא של זמרים בני עמו הג’אמייקאנים, ביניהם 3 של בנו קימאני כ SOUL REBEL- ו"נו וומן נו קראיי". השמות לא יגידו הרבה. רודי
הוא לא כהן ולא מלך רגאיי, אבל הוא אגדה בחייו. קוראים לו וינסטון רודני או ברנינג ספר. 75 דקות של הופעה בפסטיבל השוויצרי אומרים כמעט הכל על האיש ועל סגנונו. מחבר את הסקה ואת הדאב לשמחת החיים מאוד מחניפה, בלי
הכהן הגדול של הרגאיי אמר פעם שמוסיקת רגאיי היא פשוטה מאוד בבסיסה, ומי שעושה רגאיי צריך להבין למה הוא מנגן את המוסיקה הזו. מי שמקשיב ל-Legend, יבין כי מארלי עושה רגאיי ממקום עמוק באמת. הנשמה הראסטאפרית של מארלי היא שהפכה את
