שירים חדשים

למרות כאב הלב שלו, הוא אומר לה שתלך עם מה שהלב אומר לה, מה שעלול להשאיר אותו "ילד מבולבל" ופגוע – ללא האהבה שלה. הטקסט הותאם לאוריינטציה של הפלמנקו בקצב ובעיבוד, שמעניקים לשיר אופי פולקלוריסטי-ספרדי. עם כל המאפיינים של בערת

יחסים בחשש, בדאגה, במחשבות אובססיוויות. נפגעה. הגשר פתאום מעט רופף. לא חושפת בפניו מה עובר לה בראש. השתיקה היא כמו שד שמתפתח. מחפשת רמז שהכל בסדר, שהוא עוד אוהב. אולי הזמן החולף יעשה את שלו, יפוגג חששות. יובל דיין "חופרת"

בקליפ הוידיאו המתלווה (צפו מטה), נמרוד לב מגלם מאהב ששר שיר אהבה לכלה (ליאת הר לב) היושבת לידו במכונית בחניה תת קרקעית. הרבה מילות חיבה, חיוכים מלבבים, אלא שלפתע הכלה מבחינה בדמויות בחנייה. פניה לובשים אימה. היא פונה לאוהב המזמר

גברים בוכים בלילה, עכשיו גם ביום. האהובה כרגיל רחוקה, הכאב גדול. בשוק המוסיקה המכונה "מזרחית" – אינפלציה של טקסטים כאלה. זה לא שהפסקנו להאמין, כי מעולם כמעט לא האמנו. זו ההצפה. כמה אפשר למחזר. התחרות בשוק הזה אינה על הטקסטים

אני מזהה את הטון המדוכדך של עידן חביב. קו מיוסר-נוגה משהו של טרובדור רגיש. אומרים שהשירים היפים מגיעים מסבל. סטטיסטית נדמה שיש כאן אמת. עידן חביב יוצא משם, חווה כאב, מנסה לטפל בו. השימוש בים כמטאפורת טביעה, גם במונחים של

ב-1971 שר אריק איינשטיין: "אני ואתה נשנה את העולם". תקופה אחרת. אז השיר נשמע כמעט כמו "כוח להמונים" של ג'ון לנון. גם לנון היה נאיבי, למרות שהאמין בכל ליבו בכוחם של ההמונים לשנות. הפופ הנאיבי של סוף השישים תחילת השבעים האמין

מי כותב היום מכתב אהבה בתוך רכבת? ועוד – חתום בנשיקה. Sealed with a Kiss. שנות אור. אבל הרומנטיקן שברמי קלינשטיין עדיין כותב מכתב בתוך קרון רכבת. כותב בראייה לאחור, מנסה לתחקר את מהות-השתלשלות יחסיו עמה ולהבין מה קרה או

יוסי אזולאי הולך אל העולם, יותר נכון – מנסה להתברג לז'אנר מוסיקת העולם. עם הקול שלו הזכור מ"תפילות" – למה לא. לפי הבחירה הראשונה – המטרה שלו ושל החברה מאחוריו – להחניף, לרגש. כזהו שמו של הפרויקט .Retromantica מצביע על

המגע-אי-המגע של הדובר בתיאור-ניחוש דמותה של מי שהתרגלה כבר שחייה "כבר אינם מה שהיו". מנקודת מבטו – ניתן לחוש במצוקתה, כמי שאיבדה תקווה (אהבה). הצער נובע מאי היכולת לתקשר-לעזור לה. מצד שני, קיימת משיכה לדמותה המסתורית, בזכות תכונות הנראות בעיניו

למרות שנשאר "מחוץ לדלת", עוד רגע ירד עליו גשם, האוהב אופטימי. יש מחר. הוא מוכן להיות עפר לרגליה ולהודות שהוא "לא נושם" כשהיא איננה. נאמן לכאבה. לא בורח מליבה. או-הא. מי לא מוכנה להיות הבת זוג של מוש בן ארי.

על הטקסט הזה עמלו 4 איש? אגב, עדיין נבצר מבינתי איך שיר (מילים) נכתב ע"י 4 איש. מה הסיפור? הוא אינו רוצה שהיא תתקרב-תחזור אליו. מה קרה? על כך 4 היוצרים אינם נותנים תשובה. לילה אחד בלבד עבר. דבר לא

גלעד כהנא שרבט משהו על הענקת עדיפות להתבוננות ביופייה על פני עשיית כסף, כתיבת יצירת חיים והמצאת הגלגל. צודק: יצירת חיים אין כאן. גם המצאת גלגל – לא תירשם בספר הפטנטים. אבל כקפריזה מוסיקלית צוענית מקומית – הביא משב קייצי מלבב.

כמו בכל השירים שמגיעים מכותל הדמעות של המוסיקה הים תיכונית, גם כאן מודה האוהב באשמה (שזייף), אבל האהבה מנצחת במיוחד, כשהיא נישאת על מנגינה. טקסטים כאלה לא עובדים על כותב שורות אלו. מצד שני כשקולו של ישי לוי נוסק עוד

נדב ברנע נשמע לחוץ כשהוא שר בקול גבוה (כמעט זועק) על מצב שגרתי של צפייה במהדורת חדשות כבסרט אקשן מלחמתי. לא ברור אם הטון משגר כאב-חרדה-מחאה לנוכח היותו צופה מחוץ ל"מדורת השבט"– מונח המתקשר לתעשיית התקשורת (ערוץ 2,ערוץ 10, למעשה, מטאפורה

אז מה רוצה רז שמואלי? נראה כי לא החליטה אם הבדידות קשה לה (אף אחד לא מחפש אותה כמו במשחק מחבואים) או שהבדידות עדיפה עליה על פני האופציות הקיימות, כלומר – לא הייתה רוצה שימצאו אותה, או בלשון המטפורית של

בואו לא נשבור את הראש על שאלות גדולות מאיתנו. חיוך – הוא התשובה לכל השאלות. שיר הוא לעיתים אשליה גדולה, לעיתים איזו נחמה קטנה, בלי הרבה הסברים. ריקי גל לקחה את הלחן הפשוט, הנוגה והמזכך של דידי שחר והפכה אותו

מעניין לדעת מדוע בחר נועם חורב בשפה צבאית לשיר אהבה חרוז לפי הזמנה. וכך שרה רוני דלומי: "בעולם מישהו נגנב לטיול/ כזה שסתם הולכים בו לאיבוד/ בדיוק כשאתה מזדכה עלי/ בולע את הרוק ומחזיר את הציוד". אין מילים אחרות לשיר