שירים חדשים

לא בטוח שאריק היה חותם על המילה "נאיבי". אריק איינשטיין לא היה נאיבי. נאיבי יכול להתפרש גם כילדותי, חסר חוכמת חיים. בעיני הצטייר כאופטימיסט, מאמין באדם, באנושי, בטוב, בפשטות החיים, בהדדיות. ("עוד תראה כי כולם יאמצו את האמת הנשכחת/ כי

דודו טסה וגרמניה. מה לו ולגרמניה? זה לא הוא שבחר גרמניה. זו היא שבחרה "לנשום את גרמניה", ויש לו בעיה קשה עם בחירתה. טון קולו הסעור משדר טראומה. הצילום השחור שהגיע עם השיר אומר הכל (מי הצלם?) למעשה, השיר עוסק

קחו את המשפט של ר' ישראל מסלנטר, שעליו התבססה ציפי פינגלה – "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". כל זמן שהנר דולק, אין מקום לייאוש. האם אכן תמיד אפשר לתקן? האומנם אין מצבים חסרי תקנה? האם לא צודק אותו פסימיסט

פרויקטים מוסיקליים של יוצרים-מפיקים מקומיים מוצאים דרכם אל הזרם המרכזי של הפופ, שהייתי קורא לו – השפוי. אם הז'אנר הים תיכוני הולך בפרויקטים של מחרוזות חפלאיות על בסיס הישן ("רביבו"), הרי באפיק הזה, מתבהרת מגמה של יצירה חדשה, בה יוצרים

למה דואט? מדוע שישי לוי לא ישיר את השיר סולו? למה דוכין? מותר לחשוד כי זהו חלק מקמפיין הקידום של האלבום הבא שלו. ישי לוי כבר "הרוויח" מדוכין בקאבר ל"מלנכולי". הפעם – ניסיון  לבדוק האם טובים השניים. בהאזנה ראשונה, זה נשמע כאילו

דמעה, כביש, יום גשום, אלוהים. תנו לאייל גולן ארבע מילים כאלו, והוא יפיק מעצמו רגש. נטו רגש. מה שעבר עליו בימים האחרונים הוא קטליזטור רגשי. הבנאדם שר שהוא מתרסק. האם אנחנו מאמינים לו? לפי הטון – כן. האם אפשר להתעלם

חיינו מורכבים מתהיות, שאלות, עצות עצמיות, למעשה – דיבור תמידי עם עצמנו. יגאל חקון יצא לכביש הראשי כדי לתת לשאלות והמחשבות לרוץ. סימני השאלה צצים בכל מקום. המוסיקה והקול הם זן נדיר, שמזכירים מוסיקה ישראלית של פעם. אתה שומע את

מחשבות שפולחות את הראש אחרי משבר יחסים וניסיון לצאת ממנו לדרך חדשה הן מישמש של רצונות וחששות. חמי בן דוד ניסה ליפות את העצב. יש כאן כביש, גשם, אור שכבה, חיבוק של החושך. סיום היחסים הוא מבחינתה ניסיון לשקם עצמה

השיר נכתב מתוך דאגת אימים למי שנעלמה לארבעה לילות. איך נפש אוהבת יכולה להכיל את עוצמת הדאגה. טירוף. כל מי שהוא אב לבנות (כותב שורות אלו מודה באשמה) חש את האימה שמחלחלת לכל מקום בגוף, כאשר כל הסרטים הכי רעים

האם יהיה מוגזם להגיד שהדור הצעיר עסוק מאוד בבעיות הנפשיות של עצמו. ספת הפסיכולוג-פסיכיאטר רוחשת פציינטים שמחפשים את זהותם ומרפא לנפשם הדואבת. אנחנו לא שומעים על הרוב, אבל היוצרים-זמרים מייצגים אותם. השירים מהסוג של מיכל רוט יוצאים מנפשות דואבות הזקוקות

אני מנסה להשתחרר מהלחן של אלכס כגן לשיר הזה, המוכר מחוה אלברשטיין. השיר הוא מתוך "את ואני והמלחמה הבאה", שנכתב ע"י חנוך לוין לתיאטרון. הטקסט אירוני, ציני, סרקסטי. במונחים של שנות הששים – שיר מחאה אנטימלחמתי נוקב. בגרסת כגן-אלברשטיין –

אז מתי היה מאושר יותר? בילדות או היום? אם היום טוב – למה לברוח לילדות? הכמה שקלים של אושר דאז הם "בדיוק כמו שהיום"? הרי כל תעשיית דודו אהרון היא ממש לא "כמה שקלים". שדודו אהרון יפסיק לעבוד עלינו. הטקסט

מהו אושר "שבא מבפנים"? יש מצב אחר? ואולי איגי דיין התכוון לרגע בלתי צפוי שאינך שולט בו. אושר שאינו מודיע על בואו. "רגע שעוצר". "רגע שמתנער". הוא רוצה "להרגיש שזה קורה", ואז השמיים הם הגבול. לשיר ישנה גרסה נוספת עם

יופיו של התום קיים בטון של רוחמה בשיר שהקליטה במיוחד לכבוד אוסף כפול חדש משיריה במלאת 40 שנה לקריירה שלה. שיר אהבה נוגה על חמקמקותה של האהבה ואובדנה. חווית אהבה ראשונית שיש בה ים, צדפים, אוניה, חוף ושחפים. כל מאווייה

מהי אהבה? אהבה חזקה יותר ממך – כשהיא איננה. אז יש מצב שהיא "תחבק את עצמה". יניב ד'אור הוא טנור תחושתי, שפנה לפופ. תנו לו טקסט קינת-אובדן-אהבה, תנו לו מלודיה טובה, תנו לו עיבוד מהוקצע, והוא יחבק את עצמו ויזמר

רוח ים תיכונית קצבית נושבת במפרשי שירו של נתן אלתרמן. כדי להגביר את הרוח, גייס רוני ידידיה את רמי פורטיס, מחולל סערות ידוע, למשימה. זהו אלתרמן, המתבונן האורבני, שחש-מדמיין סרט מתח בכל חושיו, מנסה לצייר או לייצר מתח באוויר, לקראת

שנזיל דמעה? אני לא. לא על הדרמה ולא על המלודרמה. מאיה בוסקילה רוצה לרגש, להרטיט. להפעים. להסעיר. לי זה לא קרה. למה? כי יש לי תחושה של ניסיון לעבוד על מניירה, לתפור לה שיר לפי קונפקציה. רמי קלינשטיין שחתום על

געגוע. כמיהה לריח המסטיק שמזכיר את זו שישבה לפניו בכיתה. להפסקה של עשר איתה. הוא נזכר בה, אחרי הרבה שנים, כשראה אותה חולפת על פניו בגשם. היה לו צורך לפנות אליה לומר שלום. ואז עצר. למה להרוס את הזיכרון המתוק.

גברים מקוננים על ניסיון לחפש מהות ביחסים ששבקו חיים במהירות לא תאומן. עניין כמעט חסר סיכוי עד נואש, אם משווים את המהלך ל"נסיעה ארוכה" מול קוצרם של החיים ומתארים אותו בדימויים אפוקליפטיים כמו – שדות ירוקים שהפכו לשדה קוצים. הפתרון

צפה להפתעות בחיים (בקריירה), לפעמים תהיינה רעות, לפעמים טובות, אומר האיש הנרגש למי שהולך בדרכו. שום דבר לא ברור, אבל לעומתי, יש לך אותי. אני אהיה שם כשתתבאס. דני סנדרסון שאחרי הקמבק-בום של כוורת, חוזר הביתה מהפארק לתוך שגרת המציאות

זה כמעט פרומו ל"דייט בחשכה". כשמדליקים את האור, כשחוזר החשמל – נגמרת האשליה. אין כבר אמנון ואין תמר. צרויה להב השתעשעה בסיפור אהבה שנרקם בחשכה בחסות הפסקת חשמל. רמי קלינשטיין מנסה לספר את סיפור ליל האהבה החשוך בדרמטיות טיפוסית בקצב

תקשיבו. יש לכם ספק שמדובר בלהיט? צודקים – להיט-להיט. הראל סקעת מתיישר בהתלהבות על מסלול פופ ידידותי, Radio Friendly, לוחץ גז ולוקח לכביש הראשי. מצד שני: הגיג טריוויאלי "על החיים" – שיר עידוד עצמי נדוש: האומץ להתחיל מקו התחלה חדש על