שירים חדשים

נו, שוב הגבר המסכן, שננטש על ידי אחת שתיינית, לב מרוסק, שבשבילה מוכן לדרוס "את כל העולם". למה לדרוס? למה אלימות. אבל אם לחרב שיר, אז אושר כהן דאג לעשות את זה לדניאל ג'מל במשפט "היום בשביל לכתוב אנ׳לא/ צריך

תעשיית האינסטנט פופ המקומית מתנפלת על נערים/ נערות מוכשרים. גלום כאן פוטנציאל מסחרי. גם נועה קירל היתה בת 15   – עם מיליוני צפיות, אלפי הורדות וקמפיינים. דאגו שהיא תהיה  "הצעקה האחרונה" הכי מקצועית בשוק צרכני הבידור לילדים. כבר אז ראינו

איך תבינו את משפט התנאי "אם יש סיכוי שניפגש" שרונן פרי משבץ בשיר? אילו היתה כאן תוספת של "ה" המשפט היה הופך שאלה הגיונית פשוטה,  והכל היה לכאורה מסתדר. כלומר: הכל מוכן לקראת בואך – האם יש סיכוי שניפגש? מצד

בעידן שכל יוצר שלישי מוציא שיר, שאיתו הוא רץ לקבל עזרה נפשית, ילון לוי צריך לעבור תחקיר (יכול להיות פסיכולוגי) על האופטימיות הנאיבית שלו. אם השיר הזה היה תרופה אמיתית למצוקות הנפש – היו עומדים אצלו בתור במקום לפסיכולוג. אלא

איזו הפתעה מרעננת. דואט מהסוג הנדיר, הלא צפוי. הקולות, צלילי הגיטרות. המנגינה הקסומה. דויד ברוזה ותומר ישעיהו מעדנים קולות כדי למצוא שביל זהב מוסיקלי מחבר. שיר אהבה לא פשוט. האינטימיות של לקנות פרחים ביום שרב לטו באב, לכתוב לה פתקים

ההתפכחות של יפית טסה מגיעה במשב פופ אוורירי, בזרימה שמשדרת יותר אסקפיזם של מה שהווה מאשר כאב על מה שעבר.  בטח לא התפרקות דרמטית. ההצהרה "סוף לתמימות, סוף למובן מאליו", היא תובנה טובה ליום-יום למי שאינם חיים בעצימת עיניים. יתכן

נתנאלה מחפשת את נפשה בשיר של זלדה. באופן אירוני מנסה להחזיר את המוסיקה במילות המשוררת שאומרת: "נֻתְּקוּ חַיַּי מֵהַזֶּמֶר וָאֶעֱמֹד בַּכּוּךְ נִכְלֶמֶת". נתנאלה היא אולי ההד האחרון לדור הזמרים יוצרים שהעמידו לעצמם אתגר – הלחנת שירי משוררים. רק במוסיקה מדברים

וידויו של מי שהחיים לא חייכו אליו. כפיר צפריר משחרר מקבץ מבואס על בנאדם, שחייו מובילים לאם-אין-אני-לי-מי-לי. גם אלוהים נמצא בכתב האשמה-דכדוך. צפריר משליך הכל למצבור התלונות כדי להבהיר: אני מרגיש באסה, מתוסכל לאללה, כל העולם חארה, כולם נחשים, לא

השיר נכתב בעידן ביבי?  נכון לעכשיו? יש מסיבה, היא נמשכת, אבל אין סיבה. רצח פוליטי? – ממש בפתח. העיר – ממולכדת. הים פקוק. יד מושטת הופכת לאיגרוף. הקינה כבר נכתבת בקוד מוצפן. דיקטטורה בשער. הרצח הבא בכל רגע – "יש

מזכיר את הטקסטים של הפופ הים תיכוני. גם הגבר המקסיקני בוכה בלילה, מתגעגע, צועק אל השמיים, כורע ברך. יותר מחודש שהיא לא איתו. אין לו חיים בלעדיה. מוכר? לפי השת"פ בין אטרף הישראלית ללהקה המקסיקנית לוס רומברוס –  מסורת הפופ

יאיא כהן אהרונוב מציג לעצמו שאלות זהות של מי שממשיך לתעות בדרכי החיים. מתחבר לעצמו במקום הכי בסיסי. "תן לי להבין את העלילה/ רגע לפני שעת הנעילה/ בין עולם הזה לזה שבא". מילים פשוטות: מה הסיפור שלי? מי אני בתוך

אלוהים ברא את האדם – כדי שיחווה את את יופיה של הבריאה. יונתן רזאל מתייחס ליופי הזה שיש בו צלילים וצבעים ואור אלוהי, וכשאתה ער להם, אז אתה מאושר. אתה שמח. היופי נועד לאדם, כי  אם אין מתבוננים בו הוא

אלנתן שלום מתפייט על נושא הגעגועים. יש כאן מאמץ לכתוב "מילים יפות". החזרה על המילה "געגוע" גם בצורת מטפורה – "קמטי געגועים" אינה מיטיבה עם השיר. השיר נפתח בטון נוגה שמתאר סביבה עירונית לעת ערב, שההתבוננות בה מייצרת רגש הגעגוע.

מה נשמע? ואללה, הכל בסדר "כסף בא וכסף גם הולך, הרחוב ממשיך להתלכלך, האדם בונה למרחקים, מצטופף בתוך גורדי שחקים". דורון טלמון שרה עולם כתמול שלשום, כמנהגו נוהג, אנחנו באותה סירה.מה רצתה להגיד? פה ושם יש אמירות העוסקות בהתנהגות המין

יש מצב של אהבה טוטאלית של עצמך – על הטוב והרע?  ליר (את שמה המלא של הזמרת לא קיבלתי) אינה מבקשת אהבה מוחלטת של עצמה במשמעות נרקסיסטית, אגואיסטית, אלא לחיות מתוך השלמה עם מה שהיא – לטוב ולרע, לשלוט במה

להקת "שלוה" מגישה מסר כמו בהאכלה בכפית. התובנה: קבלת האחר כמות שהוא, על רקע מפגעי המקלדת באינטרנט. בעיה: הטקסט שנמסר לחבורה כתוב בשפה פרוזאית, מלא קלישאות כ"בחיים לא הכל שחור לבן", "אל תסתכל על הקנקן", ביטויים נדושים כמו "מילים הן

כאילו דרמה בפתיחה. שלוש בלילה. היא לבד. סלסול אפלולי טעון כאב. מבטיחה שזה לא סוף הסיפור. חשבתי לתומי: עדן בן זקן משנה כיוון. האם זו בלדה שמספרת משהו עליה. אחרי הכל שמה מופיע בקרדיטים ככותבת שותפה למילים. פתאום נכנס קול

יש בעיה? לשוא חיפשתי. ממש לא. סתם שיר אהבה? למה לא. יש לו אהבה שתזיז הרים, והוא מבטיח למאמי לעשות אותה מלכה. ישארו רק שניהם, לא יהיה מה שיפריד. הו מאמי מאמי היכוני לכס מלכותך. למה חיפשתי בעיה? כי עדן

יש שירים שמעיפים בהאזנה ראשונה. אתה אפילו מדלג על המילים. נותן לעצמך לזרום. פטריק סבג את מכלוף עפים רחוק בזרימה מופלאה.  סבג יוצא למסע שחרור של הנפש בעולם הגדול. "שחיתי עירום בעתיד לא ידוע", נותן לרוח לקחת אותו לאן שתיקח.

השיר אמנם נפתח בקטע מתוך הפיוט "שלום עליכם", ששרים לפני הקידוש וארוחת השבת, אבל זה אינו שיר על השבת. זה שיר על אהבה ועל כוחה כמצילת חיים משבת לשבת. זה שיר על העדפת הרוח על פני החומר, על חיפוש המתוק

צליל חדש בסגנון ישן שמתחבר למראה נושן, שמוליד רגע נפלא של מלודיות שדומה כי כבר נכחדה מהעידן הזה. זה השיר שחנן יובל הלחין ממילים של נתן אלתרמן. יובל הוא מהמוהיקנים האחרונים של המוסיקה הישראלית, רוח של פעם נושבת  במפרשיו, והלחן

דוד חברון חוזר למושב. הוא מתקשה להסתגל לשינויים של השתלטות הבטון על הטבע, למעשה השתלטות הניכור על האדם. השריפות, הכפר שנגמר, המחסומים, יוקר המחיה – כל אלה משפיעים על החיים ועל המחיר שמשלמים, שהוא משלם. השביל בו ילדים הולכים מזוהה

קובי מרימי? מה יום מיומיים? לא פיספס את המומנטום? אני קורא שיר על תועה בדרכי החיים, טקסט  די ניג'זי על בחור שעוד לא מצא את עצמו, שגילה לפתע שאין לו "עתיד", וזה קשה ומפחיד. לא ברור מה הפספוס בחוסר ההגיון

זה אינו שיר חתונה. זה שיר טרום חתונה. להודות שהוא אוהב את ההורים שלה – חלק מההסכמה להיות איתה For Ever. ההורים הם חלק מעיסקת חבילה. לפי השיר – זו עיסקת אהבה טוטאלית. אוהב אצלה הכל. רוצה אותה בתוך הלב