שירים חדשים

זהו שיר הגאווה הרשמי של תל-אביב יפו (לפי דבר דף יחסי הציבור)? לי זה נשמע ערימת שטויות במיצי ההפקה הגרנדיוזיים של ג'ורדי. אילו אנוכי חלק מהקהילה – ממש לא הייתי גא. עברית, אנגלית, קצת ערבית, פתיח כינור מסולסל, ובהמשך דאנס

מה איחד את נרקיס ומירי מסיקה לשיר שיר געגוע למשה?  "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים …ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, י-יב) תזכורת: משה רבנו

אנחנו ב"מחלקת האבידות של החיים". העיר הגדולה וחיי הנפש. עמיחי הלל מדבר על תל אביב. הוא רואה אנשים "בלי פנים", מרגיש שכולם הפכו אויבים, תחפושות  במצעד החיים, וגם מתייחס לשינוי שחל בו  – "מתי ביקרת את ההורים מתוך געגוע"? הבסיס

הדרך בה אתה הולך בחייך היא אך ורק שלך, לא שייכת למישהו אחר. עד סופה אתה הולך לבד. אילן וירצברג חוזר ל"דרך אחת" שהלחין והפיק לחוה אלברשטיין לאלבומה משנת 1995. השיר הוא הכרה של האדם בריבונותו על חייו. וירצברג בחר

למה הוא צריך להסביר לה שאהבה זה לא הכל? כי הוא יותר "פסיכולוג" ממנה? האם הוא יותר "חכם" ממנה כדי להבהיר מהי מערכת יחסים בוגרת? שאהבה זה לא מספיק, שיש לה זמן תפוגה, ואין דבר כזה מושלם? בשירים המולחנים זמרים

אני לא קורא קומוניקטים לפני האזנה לשיר חדש. תן לשיר לדבר בעד עצמו, לחבר את הסיפור אליך. השיר של עומרי כהן יוצר בעיה: המוסיקה, הרגש מגיעים במהלך מלודי תחושתי מסעיר, אבל אינם מחברים לסיפור, שיש בו דמויות והתרחשויות. הנרטיב נשאר

שירתו של יוני יעיש אינה סדוקה. היא מסולסלת יפה במעלה המנעד. כמה ענוג הוא כשהוא שר לה את כאב אהבתו. זה מן הסתם מה שנותן לו את היתרון "להתפייס עם הכאב". הבריחה היא אחת הדרכים להימלט ממנו, שלא תראה אותו

יש עולם סגור שסוגר, יש אהובה שמתרחקת, והזמר פונה לאלוהים לשאול – "האם זו מלחמה?" אייל גולן רוצה שתי ציפורים: העולם שנסגר בעקבות הנגיף והאהבה שמתפוגגת. מתחבר? לי זה ממש לא התחבר. מילא המילים, אבל המוסיקה והקליפ מסמסו עוד יותר

אז היא איתו או לא איתו? תיתן לו מפתח או לא? מה היא בכלל רוצה? שיצלול איתה עמוק לנשמה שלה? לחיות את הדימיון שמנגן לה על הלב. מה היא רוצה ממנו, מה היא רוצה מאיתנו? הטקסט המופרך הוא חלק מהפקת

הכי קשה לגברים נעזבים ע"י אהובותיהן – בלילות. לא סתם הם ממשיכים "לבכות בלילה", ותודה לאבנר גדסי  על השיר ההוא, שנתן איזושהי לגטימציה לזכרים מזמרים לפרוק את שבר ליבם בצלילי פופ מזרחי רוויי דמעות. הלילות האלה. השקט בלעדיה. מחברת שירים

יש כאן בעיות  כבדות בענייני זוגיות.  על נייר –  מלודרמה: "מה שורף לך בבטן", "רעשים בשתיקות", "אתה חסום", "ממה אני פוחדת" "אולי שכחת מי אתה", "איך איתך שלם כל כך שבור". מוסיקה – פחות מדרמה. יותר חיוך. יותר התענגות. עילי

ה"ביחד" הזוגי יכול להיות תובעני וחונק, יכול להיות כיפי ורגוע. לפעמים זה ענין של בחירה, וגם ברגעי הבלאגן –  "בסוף כל בכי יש חיבוק ומתנה". פסיכולוגיה באגורה אצל בני זוג היא לעיתים הכי ישימה, תלוי מי הם חולקי הזוגיות וכמה

לפעמים נדמה כי הדור הזה משתמש במוסיקה כתחליף קליל לספת הפסיכולוג. הרי טקסט כמו למטה לא היית מתפרסם על תקן "משורר" ואפילו לא כותב שירים מולחנים (סינגר סונגרייטר) מדופלם: לא ברורה הבעיה של הכותב. הגשם יורד, והוא מחפש היגיון בחיים,

לאן מובילה שגרת החיים? – כולנו מכירים את הפעילויות הקבועות מבוקר עד לילה. לפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה רק פסק זמן, שינוי סדר הפעולות הקבוע. חוה אלברשטיין שרה – זה לא נורא: "גם את הטוב גם את הרע/ השיכחה

"עכשיו תורך להישבר?!" הוא והיא משחקים בדיכאון? פעם תורי, פעם תורך?  אבל דודו אהרון התכוון כנראה ל – לא מוכן להיות יותר הפרייר שלך. תרגישי פעם את מה עובר עלי.  בגדול: אין חדש תחת השמש הים תיכונית המקומית: הגברים ממשיכים

הייתי ממליץ על השיר ל "חתונה ממבט ראשון". הסלואו הנוגה יוסיף ניחוח התאהבות, תחילתה של אהבה, רגשות הומים. היסחפות.  לורן פלד מסתמן כרומנטיקן חסר תקנה. מאהב שאינו מצליח לבטא במעשים/ מילים את מה שהוא חש כלפי אהובתו. מצד שני, יש

אדם שר על תחושה מוזרה – "שהתחיל האביב" אבל "כלום לא מרגיש כמו אביב". מה קרה? אנחנו נמצאים בתוך הטבע, בין גבעולי העשב לצמרות העצים, משתפים את כל החושים שנהנים מדי שנה ממראות הפרפרים, הציפורים הנודדות וניחוחות האביב. מה כאן

בן ארצי מזדהה עם דמותו של הרוזן ממונטה כריסטו, אדמונד דנטס (הסיפור מאת אלכסנדר דיומא האב), שהושלך לכלא לאחר הפללתו במעשה רמיה, ואחריתו – נקמה בכל האנשים שעשו לו משפט לא צודק. בן ארצי לוקח מהנרטיב של הרוזן את תכונת

בהבדל משירים המספרים על שברון ליבה של המאוכזבת, כאן דנה לב מכה על חטא – כמה הייתי מטומטמת שהאמנתי לו. ההתוודות הזו בנוסח "טיפשה טיפשה" על בגידתו בה לא יוצרת איזשהו נרטיב מקורי, אבל היא מכניסה איזשהו ניואנס עממי אותנטי

כמה אור יש בעולם, אבל יש שהוא דועך. אור גדול בזוגיות נשמע כאגדה. "לילה משוגע ומפואר", שר בוסיקלה, אבל אז טוויסט בעלילה: "עד שבאו הדברים ונגעו במקום/ לא נשאר בי דבר". אותה האהבה שמחוללת בנו שמות, זו שלא מעבירה את

ניב דמירל הוא מסוג הזמרים, שגם כשהעולם יתהפך, הוא ימשיך לשיר לב שבור על מישהי שמשגעת לו את הראש. מדור הגברים בוכים בלילה לא ניזוק בעקבות הקורונה. להיפך: הוא נמצא בפריחה מחודשת. הבנאדם לא נרדם "בתוך הלילה" (אמצע?) כי שכח

בשביל לבודד את הטוב – מראים את הרע. המנגנונים הנפשיים מייצרים תנודות. לעיתים אתה מרגיש רכבת משא שאליה התווסף עוד קרון.  יש רגעים שדברים מסתדרים, ואתה אפילו מתחיל להמריא, מנסה להתעלם מרעשי רקע של מה שאומרים עליך. יש רגעים שאתה

מי אחראי לבובות (דחלילים) שעושקות אותנו באמצעות מנגנונים שמעסיקים מקדמי רמיה, מניפולציה ועבודה כדי לשלוט בנו ולעבוד עלינו בעיניים?  נדמה לי שעל כך קובי אוז אינו נותן תשובה ברורה. כל מי שבחר בעומד בקודקוד הפירמידה, מגיע לו שיאכל אותה. הוא