זו הייתה צריכה להיות הופעת פולק רוגעת של צמד ישראלי הקורא לעצמו רוסו וויינברג Russo & Weinberg, אלא שקרו שני דברים: א. מערכת הסאונד קרסה בצורה, עד שרק הומור כמו של גלעד כהנא היה יכול להציל את המצב. ב. גלעד
המונח "פסטיבל פסנתר" הלחיץ את שי צברי. מה זה אומר? שקהל נשאר לשבת במקומות? זה לא הסטייל שלו, זה לא המופע שלו. זה לא הוא. חלק את חששותיו עם הקהל ("יש לי וידוי"), כאילו אומר להם, לא שמעתם ממני מה
גבע אלון ודניאלה ספקטור אינם קומבינה זמנית רק לצורך פסטיבל הפסנתר. יש לה פוטנציאל לחיים לא קצרים גם בהמשך. קרא עוד לוויתן Days Of Hunger הכוכב הזה מת Cut It Out
מוריס אל מדיוני הגיע אל פסטיבל הפסנתר! לא סתם פתחתי בסימן קריאה. קדמה להגעתו עצומה שיזם קובי אוז, שאליה הצטרפו רבים, כולל כותב שורות אלו. המאבק על שילובו של הפסנתרן היהודי אלג'יראי בן ה-87, מענקי המוסיקה הערבית-אנדלוסית המודרנית, זוכה פרס
"צד ב'" של שלום חנוך הפך לערב אחד ל"צד א'". השירים, שאין לכם סיכוי לשמוע אצלו רוב ימות השנה, קיבלו היתר מיוחד מפסטיבל הפסנתר להגיע אל קדמת הבמה. מעניין: כי הקהל שהגיע לערב הזה בחר במודע לוותר על להיטים, להאזין
נפתח בשאלה: לשלומית אהרון יש סיכוי לצאת לסיבוב הופעות במופע ובהרכב נגנים כזה, בתאורה כזו, בעיבודים עשירים כאלה? מהשאלה אפשר ללכת הישר אל התשובה: כמה טוב שיש פסטיבל פסנתר. לא זוכר מתי ראיתי את שלומית אהרון בערב משלה – בלי "חביבי"
אשה ערביה שרה חצי עברית חצי ערבית בזמנים של שנאה וגזענות. מנסה ומצליחה לדלג מעל הגבולות האתניים-פוליטיים. כבר הודיתי באשמה: פספסתי את נסרין קדרי, כשיצא אלבום הבכורה שלה. גיליתי אותה ואותו בתצוגת הדגמה לקראת פסטיבל הפסנתר 2015 באולם "אסיה" במוזיאון ת"א.
להתרפק על סווינג. העונג הישן והטוב. לחזור לג'אז שפיתחו הלהקות הגדולות החל משנות העשרים דרך השלושים והארבעים, למעשה סגנון הג'אז הראשון, שזכה להצלחה מסחרית. יש הגדרה לגעגועים המעורפלים האלה? בעולם מסתובבת כבר שנים תזמורת, שהיא העתק אירופאי של הביג בנד
ערב כזה לא יחזור. ריף כהן לא תשחזר אותו. מי שהיה הרוויח. המבקר בבעיה. אתה לא יכול להמליץ על מופע חד פעמי, משום שהוא אכן – אחד ויחיד. גם ריף כהן – אחת ויחידה. היא כנראה תמציא את עצמה מחדש גם
שני השירים שפתחו את הופעת בון ג'ובי בפארק הירקון: That's What The Water Made Me ו – You Give Love Bad Name
זו הייתה חגיגת רוק שהוקדשה למעריצי הלהקה מדור לדור, אנרגיה שהתפוצצה ברחבי הפארק. אחרי שני ביטולים בסין (חרם של הממשלה) ובטייוואן (סופת טייפון) ושתי הופעות באינדונזיה ובאבו דאבי, הגיעה הבון ג'ובי לפארק המקומי למטווח להיטי רוק מקטלוג הקלאסיים ולא רק.
ריצ'י סמבורה כבר שנתיים לא בהרכב. לא לשכוח: סמבורה היה אלמנט יצירתי מכריע בקריירה של בון ג'ובי. ישפיע על המעריצים? איפה? מדברים על 50 אלף שמגיעים הערב לפארק לשמוע את ג'ון בון ג'ובי שר – It's My Life (האזינו וידיאו)
קניה ווסט היה הכוח בערב הזה לאורך רשימה של כ-30 שירים מכל אלבומיו על במה ריקה אפופת עשן ותאורה אובססיבית
קניה ווסט פרץ עם סמפול של Daft Punk לבצע את Stronger. " אל תהרגו אותי, היפכו אותי לחזק יותר", ביקש הראפר. התפאורה ספרטנית, הבמה ריקה, והתאורה דרמטית. לא האמנתי למשמע אוזני: נערות בנות חמש עשרה מדקלמות את הטקסטים שלו כאילו
הייתי בחגיגה הים-תיכונית הזו של שלומי ויודה בקיסריה. את כל הדברים שרציתי לומר, אמרתי ברשימה על ההופעה. ראשים ונשמות מדברים ביניהם ושרים שירים ומחרוזות כמו נועדו לחבור למופע בידור מהוקצע. הסלט מורכב מלהיטי כל הזמנים של השניים. אם בדיסק 1
אנחנו בתקופת עשרת ימי תשובה, בין כסה לעשור. חלק מהקהל שהגיע לקיסריה לשמוע פיוטים מפי דוד ד'אור ואורחיו איחר להגיע לתחילת הערב, כנראה מחשש לחילול שבת. כשהגיע, הוא חיפש מושבים בחושך. הקימו שורות. אנשים קמו, צעקו. הפריעו. יש מי שדפקו
לא רק "תולדות הכותרת" הגיעו מהמופע הזה, אלא תערובת של כותרות ממסע הרוק של פורטיס בתפאורה, תאורה יפהפיה ובתלבושות, שהעמידו במרכז את התאטרון של הרוקר המוחצן הבלתי נלאה, שממשיך ללחוץ על הדוושה ומכניס להילוך גבוה כדי לתת את ההצגה הגדולה המשודרגת
מה אני עוד יכול לעשות עם המוסיקה שלי, שלא עשיתי עד עכשיו, שאל את עצמו רמי פורטיס לקראת השקת הדיסק החדש בבית האופרה. רגע, אופרה? בוא נשחק אותה אופרה. בארבעת השירים הראשונים, קלאסיקה מובחרת מהרפרטואר שלו, החל מ"אגם ענקית", קיבלנו
הכוויתים של דודו טסה הגיעו לבמת הרוק במוזיאון ת"א במופע שמצטרף למפעל היפהפה שלו בהעלאת המוסיקה של אבותיו מעיראק לישראל. על ההופעה יא נבעת אל ריחאן דוב וותפאטר – עם נינט פוג אל נחל – עם ריף כהן סאיב יא גלבי
חמש שש שעות אחרי שהאזנתי לדיסק, הגעתי למוזיאון תל-אביב, מופע צהריים להשקת פרק ההמשך לאלבום שירי האחים צלאח ודאוד אל כוויתי, חיבור נדיר בין מוסיקה עיראקית לרוק ואלקטרוניקה, עליו חתומים דודו טסה וניר מימון. (ראה ביקורת האלבום) השוואות? מתבקשות כמעט
ההדרן Everything For Free הפך לשירת הקהל, סיומו של פרק נוסף בסיפור האהבה המתמשך בין הקהל הישראלי ללהקת קייס צ'ויס, K's Choice, החבורה הבלגית, שסופרת פעם שישית בישראל. הקאמבק הנצחי של האח והאחות, שרה וגרט בטנס, עובר, איך לא, דרך
מופע רוק כזה לא חוו זקני פסטיבל הג'אז באילת לדורותיו. שנפסח על השאלה מה עושה ברי סחרוף בפסטיבל ג'אז? אין בעיה. כמעט כל פסטיבל ג'אז בינלאומי הולך היום על מודל כלכלי שאומר: אין עוד תמהיל אזוטרי. אתה מכניס את רון
מדונה לא הייתה מעזה ללכת על מופע כזה. בלי אף רקדן? בלי כוריאוגרפיה, בלי פירוטכניקה? בלי כניסות מדהימות לבמה, רק החלפה של שמלה פה ושם. לא הצגת בידור גדולה מן החיים. לא להמציא את עצמה מחדש? מדונה בת 57. מריה
אתניקס הכינו חגיגה להיכל. לפי התאורה – חו"ל פלוס. לפי האווירה – קלאב דאנס חו"ל. הקימו את הקהל בשלבים. כמו שיגור לוויין. נחמה הודיע בכל פעם באיזה שלב של השיגור אנחנו נמצאים. לפי הרפרטואר – זו לא הייתה השקת לאלבום
שמעון בוסקילה, יליד אופקים, בוגר נתיבות, הגיע להיכל התרבות בת"א. נקודה. עכשיו הוא יכול להתעורר מהחלום ולמשש את עצמו. זה קרה אחרי שלא ישן יומיים, כך סיפר לקהל. בסופו הסוער של הערב, כשהאדרנלין ירד, הוא יוכל להרשות לעצמו לישון טוב.
מהרגע הראשון היה ברור, שאזור הישיבה מול הבמה יהפוך שטח עמידה צפוף. לא רק זאת, אלא שאחרי שלושה שירים, הקהל כבר הצטופף מול ברט אנדרסון המטפטף מזיעה. אין לי מושג אם לזה ציפו יושבי הכרטיסים היקרים בשורות הראשונות. רוק לא נועד
שני כסאות, שולחן קטן, שתי כוסות מים. תפאורה נזירית למהדרין, תאורה פונקציונאלית. זה כנראה מספיק למפגש המחודש ההיסטורי והנדיר בין שני ענקי המוסיקה הברזילאית, ג'ילברטו ג'יל וקייטנו ולוסו בהיכל מנורה. מוסיקלית, ההופעה מתאימה למקום אינטימי, בטח לא לאיצטדיון: שתי גיטרות
צ'יק קוריאה ובוב מקפרין הגיעו לחופשת קיץ בישראל. נראה שהם מבלים יפה. עבר עלינו ערב מסוג הקלילות, שרק מוסיקאים כמו קוריאה ומקפרין יכולים להרשות לעצמם להפוך אותה לנסבלת. הם באו להשתעשע, לשעשע, לנהל שירה בצוותא. לקוריאה את מקפרין יש להם רישיון לא
כמה אמנים חוגגים יום הולדת בהופעה מיוחדת? מצד שני, חמישים אינו גיל שאפשר לעבור עליו לסדר היום. פעם אחת בחיים. לא תהיה הזדמנות שנייה. זה אינו יכול לעבור רק עם עוגת יום הולדת, שושנים אדומות והפי ברסדיי בפייסבוק, במיוחד אם
רק בבלוז נגנים לא פורשים, גם כאשר הגוף מאותת להם. הייתם מושיטים לליאו באד וולש (83) יד לחצות את הכביש. לפי איך שהאיש בג'ינס זז על הבמה (כפוף, איטי), נראה שהגיע זמנו להתחמם על כיסא נוח במרפסת ביתו. אבל כשוולש
