כינו אתה "ג'וני מיטשל הנורבגית", אני חשבתי על ביורק, ולא רק. אם יש משהו שאפשר לומר עליו "יופי טהור" זה האלבום הזה. דברים קטנים בין פולק, ג'אז ואלקטרוניקה. Hanne Hukkelberg (ילידת 1979) מאוסלו מציעה 13 שירים באמת דברים קטנים ומקסימים,
האלבום ה-11 של "דפש מוד" (אחרי Exiter) מכיל לראשונה שירים שכתב האיש בקדמת הבמה – דייב גאהן. אין ספק: הסאונד האקלטרוני (סינתיפופ, ביטים אלקטרוניים) המוכר של דפש – חוזר בגרסה מרועננת. יש פה כמה קטעים שהם לבדם מצדיקים הכנסת הדיסק
יש לה כמעט את כול מה שאני מחפש בזמרת. הקרבה האישית לשיר, היכולת לקרב אותך, המאזין, לאינטימיות שלה, קרוב-קרוב. גם הטיפול התיאטרלי הזה שקיים כמעט בכול טקסט, בשינויי הטונים. בעת כתיבת שורות אלה הגעתי כבר לשיר מס. 11- "ליידי". "ליידי
לזמרת אימוגן היפ יש הבעה סנטימנטלית-חושנית מיוחדת. בטונים הרכים היא מצליחה לשרטט תחושות אמת. אבל FROU FROU היא גם המפיק גאי סיגוורת' (מדונה, ביורק). שהיתווה הפקה אלקטרונית מאוד חמה. בסגנונה יש משהו מדידו, מביורק. העיבודים לוקחים את השירים למקומות הנכונים,
מוסיקה מיוחדת, ארכאית משהו, בקולה האקזוטי של לאסה דה סלה, מלווה בכלים כאקורדיון, בנג'ו, כינור צועני וקלרינט שנשמע כליזמר. מה זה? לטיני, פלמנקו, מוסיקה עממית עם כל מיני רטבים. לאסה עצמה היא ילידת ארה"ב. בגיל 13 שרה בבית קפה יווני
הייתי לוקח לאי בודד לפחות שיר אחד מהאלבום החדש של סיימון (שיוצא אחרי 6 שנים מאז הסולו הקודם שלו) הוא נקרא "מתפלל של עת מלחמה". זה סיימון בטון של חסד ורחמים, ששר ברכות "אנשים רעבים לקולו של אלהים". מוסיקת פולק
כן, זה הקול של סולנית "מורצ'יבה" לשעבר, הקטע הפותח Love Show הוא מסוג הקולות השקטים-קטיפתיים-מלודיים בעלי פוטנציאל מכירות של מיליונים. סקאיי אינה עושה מאמצים לחקות את מורצ'יבה. הטקסטים ראויים להקשבה קשובה. העיבודים יפים בפשטותם. אקוסטיים המוסקה פופ, טריפ הופ מיד- טמפו קלאב
נוסחת הדאנס האלקטרוני של 83' מעובה באנרגיה כבר ב"קריסטל", שנבחר כסינגל של האלבום. ניו-אורדר בורחת מחד-מימדיות ROCK THE SHAKE של ברנרד סאמנר מזכיר את הסטונס. מצד אחר, אלה בהשפעות סיקסטיז כמו ב"60 מייל בשעה" עם קו מלודי צפוי, וגם צליל
אצל דיוויד גריי רוחות האופנה עוברות גבוה מעל. האיש, גם כשהוא ליד הפסנתר, גם מלווה עצמו בגיטרה, היא מהסינגר סונגרייטרים שמשקיעים את כל הנשמה בשירים. הוא משתייך לליגה של אלטון ג'ון, בילי ג'ואל. השירים מלנכוליים. תקשיבו ל"עולם נעלם" – תבינו.
סיינט אטיין היא טריו של אלבומי קונספט. היא התחילה (1988, קרוידון סוריי, אנגליה) מדאנס אלקטרוני מתוחכם/ אינדי פופ. עכשיו היצירה שלה נהיית יותר מורכבת. "אמונות טפלות מטורפות בראשי – האם הן יעזרו לי להחזירך לעד" שרה שרה קרקנל בקול רך-נעים,
הקול של הזמר סטיוארט סטייפל כאילו מוגבל ויבש משהו. אבל הרושם כאילו משהו לא עובד כאן מוטעה. המוסיקה מלנכולית, איטית, הטקסטים מדברים על חורבנה של האהבה. מהר מתברר שטינדרסטיקס הבריטית עושה מוסיקת נשמה, אותנטית מאוד, ומה שמנשמע קול מוגבל הוא
זה ילך אל מדף המיוחדים. הייתי שם את פינק ליד ניק קייב, או משהו כזה. הדיסק מגיע מאולפני ברייטון, מסע אישי, שפינק הפיק במסגרת הלייבל "נינג'ה טיונס" (אחרי ששנים עבד בהפקות בשביל אחרים, ניסה דאנס וטריפ הופ ואלקטרוניקה) שעובר בבלוז, דרך הפולק,
האלבום נפתח בצריחתו של עורב ובהמשך אחרי צליל כינור פיוטי שרה מקהלת ילדים בקולות מלאכיים "כולנו הולכים לגיהנום". הקטע מונע ע"י קצב וממשיך ל-AMOR האמביינט טריפ הופי. הכישרון שמגיע מהונגריה עסוק בלהכין תבשילים פופ אתניים מיוחדים, מאוד לא שגרתיים, טריפ
נטלי מרצ'נט עומדת חזק על שתי רגליה גם בלי "10,000 מניאקים" כסולנית רוק מהסוג האחר, המיוחד, האישי, ונדמה לי שמאז פרישתה ב-1995 מהלהקה – היא עשתה את זה בגדול. זה הקול האמוציונאלי שלה אך הבלתי משתפך, שירים שבאים מתוך עולמה
אנג'ה ברברק אינה מזכירה את המוסיקה של אביה, הסקסופוניסט והמוסיקאי יאן גרברק. סגנונה מהורהר, אינטימי, מייצרת מסגרת אווירה אפופה בעשן קברט בשירה מופנמת. בהבעה היא מזכירה במובן מסויים את ביורק, במובן אחר את דיוויד סילביאן. קו העצבות הנאראטיבי שעובר לאורך
"לאהוב אותך, זו תפילה, שיר האלם, עיני העיוור, הסוד החשוף" שרה את השיר נמוך, משדרת תשוקה בלי להשתפך, ובשפה הספרדית. השיר "עם כול המילים" מחלחל ויושב על מיתרי הרגש. העיבוד הפונקציונאלי עושה מזה משהו מסעיר. לאסה דה סלה (שמה המלא)
ניו-אורדר, מלהקות השמונים המשפיעות והבולטות בפופ אלטרנטיבי פוסט פאנקי, מהסוג שמחבר בין טקסטורות אלקטרוניות ודאנס. ממשיכה לייצר להיטי דאנס אסתטיים. השיר שעל שמו נקרא האלבום הוא מהסוג שיחזיר את הלהקה לראשי המצעדים. "אני לא ראוי לך, אין לי מה להגיד"
17 שירים אישיים של זמרת אלגנטית ואינטלגנטית, שחלקם הפכו ליצירות קטנות. נמצא כאן את "לוקה", שיר על התעללות בילדים, ,TOM’S DINNER "מרלן על הקיר", "קאראמל" הנפףלא בעיבוד ג’אזי. למה הדיסק הזה? כול הנ"ל + "ליברפול", שיר פופ מצוין, נגינת הפסנתר של ג’ו
רק הקולקציה המסכמת מבהירה את הקומבינציה המיוחדת של "תאומי קוקטו", את התפתחותה המיוחדת. בשמונים היא עלתה על אותו גל של ג’וי דביז’ן וניו אורדר, אך פניה היו בכיוונים שונים. המוסיקה היפנוטית ברובה, עגמומית, מעוררת השראה, טובה לכל עת, ועם זאת
כמה קל ופשוט להמליץ מיד על טרייקים מספר 9 ו-18, "הזמן הוא עכשיו" ו"סינג איט באק". שני להיטים מצויינים, שאינם מסתדרים לי עם הפופ הניסיוני של מארק ברייזון רוסין מרפי. ככלל, האלבום זורק לכיוונים שונים. שיר 4 "להיות זה מבלבל"
איסלנד על הקו. רביעיה אקספרמינטלית, שאין לי מושג לאן לשייכה. שמעתי, לא הבנתי מילה והוקסמתי. מוסיקה כזו יוצאת כנראה מנופים אחרים. השפה היא מוטציה של איסלנדית, וההקשבה לכן היא למוסיקה נטו, צלילים ואפקטים, תזמורים קאמריים, מלודיות של רוממות רוח, פידבק,
12 השנים שחלפו מאז "נעליים אדומות", העלו את מד הציפיות לשחקים. באחד הראיונות, אמרה קייט בוש כי פרט לכך שהקדישה את רוב זמנה לגידול בנה, היא המתינה כול השנים האלו כדי שהמוזות ישובו לשכון במשכנה. והן שבו. החדש הוא אלבום קייט בושי טיפוסי
וניגש מיד למס. 5 בדיסק. השיר שנטלי שרה ומנגנת בפסנתר, נקרא MY SKIN. מה יפה שירתה, וכמה אפשר להעביר בשירה עדינה ורכה. כדאי להקשיב ל"אדיב ומסוכן" ולכל האחרים כולל "אופליה". לא מצאתי טקסטים בדיסק, אבל הטונים האינטימיים חודרים יותר חזק
זה אלבום אינטימי, חמוץ מתוק, פלספני, ברכותו האקוסטית, באווירתו הריחופית הרגועה והמהורהרת. השלישיה מורכבת מלוק היינס לשעבר מה THE AUTEURS – ג’ון מור, מ"ג’יזוס אנד מרי צ’יין" והזמרת שרה ניקסי, שלוקחת את השירים לחדרה האינטימי, שומרת על טווח קולי שעולה
נוגה, עגום, פרובוקטיבי, תאטרלי, אינטימי, מלנכולי, אירוני, יבשושי, רומנטי, ציני וסרקסטי. 21 שירים שמכסים את קריירת הסולו. רוב הפנים שלו. לפעמים נשארים אדישים, לפעמים מתפעמים. "כל יום הוא כמו יום ראשון" או "היידרסר און פייר" למשל נפלאים. או "סינג יור
נתחיל מהסוף. הקטע נקרא "השזיף האהוב עלי", נפתח בצליל צ’לו, שיר על הסוד הטמון בפרי שמחכה לה. והמנגינה היא מהסוג הנצחי. שירים כ"יום היוולדות" ו"הדשוטס" מאפיינים יותר את סוזן הסינגר-סונגרייטרית המוכרת. אבל יש שירים אישיים מיוחדים יותר כמו "כאראמל". מבעד
סט אטיין זה פופ מבוקר, שאינו כופה את עצמו. שרה קרקנל, בוב סטלי ופיט וויגס, המכונים "נסיכי הפופ החדש" עושים לפעמים פופ "ברקע", מנגינות בטעם מתקתק ללא סוכר, מין אווירה של ריחוק, מגע כמו-אנמי, אבל יש גם הפתעות כמו השילוב
"מי יצר את כול החוקים/ שאנחנו מצייתים להם כמו טפשים" תמים? ג’ם גריפת’ לא התיימרה באלבום הבכורה שלה ליותר מאשר שירים תמימים (היא משלבת קולות ילדים בקטע בצורה מוצלחת), קול לא גדול, אבל פופ אחר, מתוחכם, ניזון מהרבה מאוד השפעות, בהפקה
מישהו כינה את מקריי "הטרובדור העירוני של לונדון". סינגר-סונגרייטר, שמשדר קו מלנכולי-מלודי של "דיפרסיה מלטפת", אם אפשר להגיד את זה כך. מקריי רגשני לאללה לאורך כל הדיסק. אין כאן שיר שצריכים לשמוע פעמיים. לא להיטים, אבל מלודיות וטון שנספגים מיד.
גם בשלישי שלו, מקריי מספר סיפורים כואבים על פרידות, בטון שבריר-מתייסר-מלנכולי, מעין אלבום שנשמע כמסע רחמים עצמיים. למזלו, הטונים האלה משכנעים שפיו וליבו שווים. הרגשות אצל מקריי כנראה נמצאים בגאות מתמדת, אחרת קשה להסביר איך הוא סיים להקליט אלבום שלם
