Reptile
קראתי באיזשהו מקום, שקלפטון ממשיך כאן את "רוכב עם המלך", אלבומו הקודם, שהוקדש לדואטים עם בי בי קינג, מלך הבלוז. יש בזה משהו, לפחות מבחינת הנגנים שהשתתפו בהקלטות החדשות. כמעט כולם נמצאים גם כאן. נכון, בלוז היה ונשאר חוט השדרה
קראתי באיזשהו מקום, שקלפטון ממשיך כאן את "רוכב עם המלך", אלבומו הקודם, שהוקדש לדואטים עם בי בי קינג, מלך הבלוז. יש בזה משהו, לפחות מבחינת הנגנים שהשתתפו בהקלטות החדשות. כמעט כולם נמצאים גם כאן. נכון, בלוז היה ונשאר חוט השדרה
לפני שעוברים להיזכר מה-זה-גארבג', הנה נתון שבטח מצדיק אוסף: עשרה מליון אלבומים מכורים. מפתיע שגארבייג' לא שחררו אוסף לפני כן. הנה כמה מתאבנים: מתחילים ב – Vow מהאלבום של 1994. אחר-כך מגיעים. "סטיופיד גירל", "צ"רי ליפס", Special, Milk, Bleed Like
יש לי סנטימנט לקליף ריצ'ארד, למעשה סיר קליף ריצ'ארד. הוא ליווה את נעורי, ואני שומר לו חסד נעורים, וזה עושה טוב משהו לראות שהאיש נראה טוב, שר ממש בסדר, מלא חיים וחיוכים. נולד כהרי ווב באוקטובר 1940, נחשב לתשובה הבריטית
כמה היא נשמעת זועמת ונבגדת בשירים הראשונים – Never Again, One Minute ורק בשיר הרביעי – "מפוקחת" – היא מורידה הילוך. זה האלבום הראשון מתוך השלושה שלה, שלקלרקסון יש יותר בקרה על היצירה וההפקה, והתוצאה – זה אלבום פחות קליט
ככה זה ברוק הבריטי. מגיעה חבורה של ילדים משומקום (למעשה, מפרבר בשפילד, תאריך הקמה – 2002, אלכס טרנר – קול ראשי, ג'יימי קוק בגיטרה, מט הלדרס – תופים, ניק או'מאלי –גיטרת בס) ועושה אלבום ביכורים שנמכר מסחרר, מועמד לשני גראמי,
הדיסק מתחיל כמו פופ אופרה בנוסח אנדרו לויד וובר והופך לסערת רוק טעונת דציבלים ורבת זעקה: השיר נקרא "חי בבעיה מפני שהכל מת". סיימון נייל, חבר הלהקה, כתב את המסכת הטראומטית הזו. פרט לנייל (זמר ראשי) מנגנים ושרים בן ג'ונסטון
אלבום עשירי לרוקרים מניו-ג'רזי, שמגיע אחרי 'Have a Nice Day' מ-2005, הצליל יותר מלודי, ההשפעות יותר קאונטריות (ההפקה היא של שני מפיקי קאונטרי), אבל מבלי לזנוח את השורשים ההרד-רוקיים,, אם כי המוסיקה הזו לא ממש מציבה אותם בטופ של מכסחי
"ווט דה פאק איז גון וויז מי" צורח הסולן של לינקין. פאנק טעון ומכוסח. "מתעורר שטוף זיעה, עוד יום התזבזבז לבושתי, תקוע בראשי, לעולם לא אעזוב את המקום הזה, אין מפלט, אני האויב הכי גרוע של עצמי" (מתוך Given
האם מגאדת' עשתה כאן את אלבומה הטוב ביותר? זה בטח נתון לויכוח. בכלל, בקורת על מטאל רוק היא לא מעט בעייתית – שהרי יש מי שיתנו ציון גבוה על צליל ברוטאלי, יש מי שיתחשבו במנגינה, יש מי שיעריכו את המורכבות
לא איש סופרלטיבים אנוכי. אז אני מחזיק את עצמי שלא להגיד משהו כמו "הם הכי"…אבל ככה מנגנים רוק, ככה צריכים לנגן רוק, ככה רוק מהוקצע צריך להישמע, והמאניק סטריט פריצ'רס חוזרים להיות בשיאם אחרי Lifeblood של 2004 – כולל דואט
הרוקרים ההולנדיים – Within Temptation באלבומם הגרנדיוזי ביותר עד הלום (יותר מרשים מ- Mother Earth, למשל) מלודרמת ענק שמתמשכת על פני 11 שירים. הם עושים את זה עם גיטרות שמצלצלות מטאל, מנגינות קליטות וגם עם תזמורת סימפונית, משדרגים את הביצועים
She don't care what her mama said/She's gonna have my baby זו שורת הפתיחה באחד השירים היותר מיוחדים Knocked Up ששמעתי לאחרונה (דגימת סאונד למטה) . שבע דקות של חשיפת אבהות צפויה, קצב מיד טמפו, שירה מאונפפת-מרושלת-מיוסרת כזו.
השלישי של של הפופ-רוקרית הקנדית. הפעם יותר רוקרית מפופית. גם פאנקיית. (שזה מ- . (Punk מתפוצצת על גיטרות חשמליות. Girlfriend קובע את הטון. Runaway מקפיץ את הפיוזים של החשמליות. The Best Damn Thing – פרוע ושובבני. משהו כבד יותר ממה
"ההלוויה של הלבבות", שיר שני באוסף של H.I.M המנוגן אקוסטית למהדרין (גיטרה בודדת) הוא סיבה לחפש מגבונים לניגוב הדמעות. H.i.m להקת היצוא של פינלנד – בווליוום מס. 1 מלהטיה הגדולים מפזרת כאן בבלדות שלה עצב עמוק. גם השיר הראשון The
בואו נחזור לאחור. זה כדאי ומומלץ בחום כשמדובר בניל יאנג ינואר שנת 1971. הופעה סולו אקוסטית חיה הכי אינטימית ששמעתי ממנו מול קהל קנדי בטורונטו. גיטרה אקוסטית נטו ולפעמים הוא מתיישב לפסנתר. זה כאילו אנחנו והוא באיזה חדר, או בשידור
איגי פופ הוא כוכב הרוק שממאן להזדקן, הנציג הותיק של הפן האנטי-מימסדי ברוק. פופ שר: "אני רוצה לחיות מעט יותר", ובהומור הסרקסטי: "אני טוב יותר מפפסי/ אני גזעי יותר מאם.טי.ווי/ אני חם יותר מקליפורניה". פופ מתרפק על "עולם תמים" שבו
הזמרת שהפציצה את הרדיו עם "לפט אאוטסייד אלון", נלחמה במחלת הסרטן, ואם האלבום הזה צריך להגיד משהו על תוצאות המאבק, אז אנסטסיה יצאה ממנו מנצחת בגדול. פה ושם היא עושה שימוש במניירות המוכרות מטינה טרנר, כמו בשיר "סקסי סינגל", כולל
כריס דוטרי הוא עוד תגלית ענק מהאמריקן איידול, הכוכב הנולד האמריקני (כן, התחרות שממנה יצאה גם קלי קלרקסון) האולטימטיבי שעשה קפיצת דרך ענקית מכישרון נולד להצלחה מחוף-אל-חוף. הכישרון ממצה את עצמו באלבום בכורה מלא בקלישאות רוק כבד, אבל בלי שזה
קליפים ללהיטי פופ הם בדרך כלל מקדמי מכירות די סתמיים למוסיקה. REM היא אחת הראשונות שחיפשה עוד משהו בקליפ. סיפור, מתח, אווירה. "נייטסווימינג" הוא מלאכת בימוי נפלאה על הגעגועים לשחיית הלילה ההיא כשהחבר'ה התפשטו עירומים על שפת הים, והקליפ של
כמה טוב לחזור לג'ו ג'קסון הישן והטוב. כלומר ג'קסון שבאלבום הזה – מינוס 25 שנה כשהוא הוציא עם את "לוק שארפ" (1978) . זה אומר הפשטות הרוקית המופלאה כמו ששומעים ב"קח את זה כמו גבר", "עדיין חי", "גיל ההתבגרות". וגם
עוד אחת שנולדה להיות רוקרית, שמגרדת מתהומות הרגש עוצמות הבעה. אשלי סימפסון עושה רוק ממדרגה ראשונה, נתמך גיטרות חשמליות סופר מקצועיות. סימפסון מספרת סיפור של ילדה שהוריה עזבו בגיל 6 בקטע "שאדו". "זה היה כול כך קשה להיות אני, נעזבת
80 אלף איש באו לסלין קאסל בצפון אירלנד לראות את יו.2 באחת משעותיה הגדולות. את מה שהם ראו-שמעו-חשו מקבלים כאן בעוצמות רוקיסטיות מהסוג שרק בונו ושות' יכולים לייצר. ראיתי את הלהקה האירית הזו בהופעות חיות. זו הפעם הראשונה שתקליטור די.ווי.די
שלפתי את הדיסק הזה מתוך ערימת תקליטי רוק שהבטחתי לעצמי לשמוע. והנה הפתעה: "סילברצ'ייר" חבורה אוסטרלית, ילידת 1992 (שלושה חברים לכיתה שיסדו את ההרכב בגיל 14) נשמעת כמו משהו בין נירווונה לפו פייטרס, אבל עם ייחוד משלה. לא הקשבתי לאלבומיה
אילו אלביס פרסלי היה חי היום, הוא היה בן 72. 30 שנים אחרי מותו – זוכרים בעיקר את אלביס שבין השנים 1956 עד 1970, ולקראת יום הולדתו-מותו מוציאים כמעט את כול מה שיש עליו ב-די.ווי.די. מתוך סרטים דוקומנטריים שהגיעו אלי "אלוויס –
אחת מהשתיים: או שמקורות ההשראה של "דה ווקמן" (ילידת 2000) יבשו או שהם גילו דברים שאנחנו לא ידענו. מה מביא להקת אינדי רוק מניו-יורק להקליט גרסה לאלבום השיכורים "פוסי קאטס" של הארי נילסון וג'ון לנון מ – 1974 שהביקורת שחטה
"מיי מורנינג ג'אקט" בלייב בפילמור בסאן פרנציסקו. למופע מגיעים דרך סיפור מוזר-הזוי על מסיבה סטייל התקופה הויקטוריאנית אליה מגיע אורח שאינו מתחבר, אלא כאשר הא מבחין באורחת ושמה למה (כן, החיה הגמלונית מהרי האנדים ששמה הוא גם אלפקה) יחד איתה
תום פטי כועס על תרבות הפופ העכשווית. הדי ג'יי האחרון הוא שדר רדיו שמנגן את המוסיקה האהובה עליו בתחנת רדיו קטנה ולא חשובה במקסיקו. פטי שר על "הקול האנושי האחרון" ו"הכסף נהייה מלך". ג'ו" הוא רוק אגרסיווי יחסית על מנכ"ל
רוק ישן מתחבר עם רוק גיטרות כבד. זה פחות או יותר לני קרביץ. אבל זה לא רק זה: תמיד זיהו במוסיקה שלו השפעות רבות, עד שלפעמים נדמה היה לך שהוא פלגיאטור. והוא לא. האלבום הזה, עם האוריינטציה הרטרוספקטיבית כבר נשמע
איך לא הכרתם את ההרכב הזה מספרינגפילד מאסצ'יוסטס? הוא כבר בשטח עשר שנים, (מכר 12 למעלה מ-12 מיליון אלבומים!) וזה האוסף הראשון שלו, אחרי חמישה אלבומים, הצלילים הם מטאל מלודי לא רע בכלל + 3 קטעי בונוס אקוסטיים חדשים ביניהם