סינגלים חדשים

כבר אינני סופר את השירים ששרים לגלעד שליט. אינפלציה. יש תחושה של לחץ באוויר. הרוב חולפים כלעומת שבאו. בתחנות רדיו ממש לא קונים כל מנגינה לשחרורו.. הרגשה היא שאם לא תשתתף – אינך נספר. נוצר מצב שיוצרים משקיעים טונות קיטש לשרבט

תרגיל בקורס לגרסאות כיסוי (קאברים) עד עכשיו השיר זוהה עם מרגול צנעני. באה מיכל שפירא, הפשיטה אותו והלבישה אותו אחרת לחלוטין. אצל מרגול השיר הוא Soul (ראה וידאו למטה) , אצל מיכל שפירא הוא רגאי, פאנקי ג'אזי, פרשנות חדשה, גישה

פגעי האהבה. שירים מעולם. שירים לעולם. מה הפעם? כל סיום של יחסים מביא למפץ רגשי קשה. הפגמים שהיא ראתה אצלו. מה שקרה בשיא. בצר לו – סבך אשליות. "עיגולים של טעויות" (מעניין) אלכס טופול שר את השיר כשיר נסיעה (רדיו)

לפעמים אני מתגעגע ל"צרפתי" הזה, אפשרי אפילו בעברית, ואם בעברית – שיתקרב לניחוח האמיתי. יוסי בנאי עשה לי את זה. הוא היה שנסונר עברי.  שי לביא מהרהר בגוף ראשון. יצא לו שנסון. שנסון לא מחייב אותך להיות בל קנטו. חשוב

הפתיע אותי מושיק עפיה. בקובץ הסינגל שנשלח, הוא עולה בוידיאו להתוודות-לבשר לנו על רקע גלי ים תכולים – השיר שתשמעו הוא על הגברת שבחרתי לשאת לי לאישה. תודו: רגע מכונן לכל מי שמאמין כי זוגיות מוצלחת היא משהו ששווה לפחות

יש לכם בעיה עם שירים שנשמעים להיטים מהשורה הראשונה שלהם? זה בדיוק מה שאני שומע מאבריל לאבין אחרי תקופה ארוכה שלא צייצה. אבריל, נסיכת הפופ-פאנק, אחת ההבטחות הגדולות של השנים האחרונות מתכווננת למצעד הטופ 100 של הבילבורד בשיר שעוסק בנערה,

מה דחוף לחזור לברנדון וולש, אליל הבוורלי הילס מהסדרה ההיא? ואולי הצלילים האפרו-קריביים הם הטריגר? בואו נרגיע: עדיין אי אפשר לבשר על סצנת רגאיי, ראגה מאפין, דאב ורוטס מקורית בארצנו. לוקאץ' ושות' מחייכים אלינו, עושים פאן. זה בסדר. נ חמד.

ליבו הרומנטי הגואה. מי לא יאמין לטון של משה פרץ כשהוא שר לאהובה "קחי אותי אלייך ותביני שאת החצי השני שלי" – משהו שנשמע כמעט סכיזופרני, אבל בואו נגיד שבאהבה הגדולה, יש גם מידה של סכיזופרניה. מחלת נפש של ממש.

אם שירי חתונה, ניקח אותם מזווית אחרת: על אחת שמסרבת להיכנע ללחץ החברתי שאומר "בקרוב אצלך". אבל היא "כמו פרפר עפה עם הלב/ למצוא לה איזה פרח עליו להתיישב". אז הנה שפה עממית שכולם יתבייתו עליה – "עפה עם הלב"

החזירו מחוגי הזמן שלושים-ארבעים שנה לאחור: אילו היינו עכשיו בימי פסטיבל הזמר והפזמון של השבעים, זה השיר שהיה לוקח מקום ראשון. חותם. המילים, הלחן, העיבוד – שם המה, או – משם ספגו. פעם כתבו בסגנון הזה של – "אני הולכת

דנה לפידות מנסה נתיב דאנס ממוסחר מבית האולפן של Henree, מעין דיוויד גטה מקומי. זהו שינוי לעומת פרק היומרות הקודם שלה. Henree  ישתמש באנרגיות שלה לצורך עיבוד קצב שבלוני וקליט. התוכן – היא קורבן שלו (התסביכים, ההרגלים הרעים, האגו) כל

"ועכשיו זה קצת מרגיש לי כמה אתה חסר", שר נאור אלבז בקול געגועים מתכוון. לדבר המשפט אחראים שניים – חיטמן את חיימוביץ, שמצטרפים לתאגיד יצרני הקונפקציה של הזמר הישראלי. מילא הסלנג "מרגיש לי" אבל יענה לי צמד הכותבים: למה "קצת" מרגיש? לפי ה"נחנק

שרבטו לזהבה משהו על נופים וזמנים. הנופים מתחלפים לה. עכשיו – אלה נופי סתיו אפור. מצד שני: יש אור באופק. מצד שלישי: היא מחפשת מזכרות מהעבר – "אולי אאתר זיכרון זהב", אבל "שוכחת לזכור", משחק לשון שאינו תורם לאיכות השיר. נופים,

לפני הכל אני חייב לברר עם דור דניאל מהו "כאב אוטומטי"? אם זוהי אנלוגיה ל"טייס אוטומטי", אז ככל הנראה מדובר בסוג של מזוכיזם, אובססיה לכאב. בטח לא התכוון. שרבט משהו.  אבל כאב מלנכולי מתקתק קיים בשיר כמו בשירים אחרים של

שיר ברכות – למי? לא חשוב. העיקר שהיא מאחלת לו כל טוב למרות שהשאיר אותה עם צער וכאב ובחוסר אמונה. שלא ידע צער וכאב, גם חוסר אמונה, שלא יחווה בעיה או מכשול. וגם אז שימצא אישה ויקים משפחה. או-הא. הייתי

האב הבן ורוח ההשראה. לאן זה מוביל? שיר באווירה קודרת, יחסים שמעליהם מתקדרים שמיים שחורים. אבל אצל שלומי, האב והבן, לא יכולה להיות מנהרה בלי אור בסופה. יש אמונה – הדברים יסתדרו מעצמם. לילות בלי שינה – נגמרו, ו… כשהיא איתו

מה הם קופצים? למעשה זהו פרנק פאריאן, האיש והאגדה שקופץ על העגלה של ה – Duck Sauce ומפעיל את בוני  אם, הרכב הדיסקו המיתולוגי מגרמניה, להקליט גרסה משלו ללהיט Barbra Streisand המבוסס על סמפול של אחד מלהיטיה הגדולים – Gotta

מלאכית הדממה היא אחת מאותן בנות הסובלות מתסמונת רט (בנות שאינן מדברות, מאבדות בהדרגה את היכולות השימוש בידיים וההליכה) השיר נולד לרגל שבוע המודעות הארצית לתסמונת. פבלו רוזנברג הלחין מילים שכתב מאיר גולדברג. שיר שכולו רגישות של הזדהות ואהבה, נוסכת

שיר האהבה מתחיל עם "כביש מהיר מתמזג לאט לתוך העיר, הנוכחות שלך כבר באוויר". מה הקשר להמשך? לכותב השיר פתרונים? האם האוהב הגיע מחוץ לעיר כדי לפגוש אותה? מה כל כך חשוב משפט פתיחה כזה לשיר אהבה בו הבנאדם רוצה להיות

שיר לוי חובר לעמיר בניון – יתכן שזה זה עדיף מאשר לחבור למיני יצרני טקסטים בקונפקציה או לפי משקל. לוי הרוויח לא רק טקסט. תקשיבו למוסיקה. היא כבר מכניסה אותו לנתיב יפה של בניון – גם בטון. בניון עשה תחקיר

שימי תבורי לקח את השיר הזה לפסגות הרגש, לפסטיבל סאן רמו ולשירה בציבור בקול הטנור הרוטט שלו. ארקדי דוכין, במסגרת "שני צדדים למטבע" – מראה שאפשר לקחת כמעט כל שיר ולעשות ממנו מונודרמה אישית. נושא שחוק: האוהב דואב את נטישתה

קובי פרץ עצוב. קולו מאנפף כמעט דיכאון. לא הכי מבינים מה דכדך רוחו. מהטקסט הרי ברור שמחכים  להם חיים מאושרים, ימים יפים ללא דאגה, ואפילו מוכן לצעוד איתה עד הסוף, אז מהו מקונן? האם ה"זמנים הקשים" הם הבעיה? בוכה מרוב אושר?

קולו הגבוה של ליבי שר מנגינת אהבה חורפית. יש כאן על רקע סוף הסתיו – עלים ש"עוזבים הכל", פרחים ש"סיימו לנבול", "ענן שומר מעל". מי אמר שהדור הצעיר של הכותבים חסר נשמה רומנטית? תגידו מוסיקה אמצע דרך מלודית שמרנית כולל

שירלי צפרי עידנה ועדכנה את השיר של בן שאול וגדסי המוכר מזוהר ארגוב בביצוע הזוי משהו, באקצנט ימני מסולסל. הביצוע רגוע, רחוק ממצהלות וחאפלות, מנסה אולי להיות קרובה אצל עצמה, לחבר את השפעות ה-Soul שלה למקורותיה הטבעיים, אבל נשארת יותר

פול סיימון – כריסמס סונג? לא מה שאתם חושבים. כלומר לא מה שאני חשבתי ברגע הראשון. לא פעמוני כנסיה, אלא שיר חילוני בלי להזכיר את ישו ואת מרי הקדושה.  מה שמעורר החג הקרב אצל סיימון, כלומר כשהוא חושב על אחרים שמתכוננים