סינגלים חדשים

הייתי תופס את גיא מר שייתן לי הרצאה נוספת על מהות המהפכה האיטית שהוא מציע,  כי לפי הטקסט הזה אני עדיין לא משוכנע שאני מצטרף למפלגה שלו. כולנו בעד "לשנות את התפיסה" או "לשנות את הזווית" – אבל תכל'ס למה

"יש מישהו שסולח על כל הטעויות/ מישהו כזה ששולח עוד הזדמנויות"….   הדואט הזה עושה טוב מהאזנה ראשונה. עוטף לרגעים בתחושה אופטימית שאינה מגיעה מאיזה זכייה גדולה במשהו, אלא דווקא מהאמונה הקטנה שלא הכל רע. שיש מי ששולח את הטוב

עמיר לב אכן חוזר. אנחנו איתו על רצפת שיש מול שלוש מעליות. צמוד לגבר עם ריח טוב. הוא עצמו מחזיק שקית עם דיאט יוגורט, מה שמראה שזה לא בדיוק המקום שהוא נועד לשהות בו יותר מדי זמן. בהמשך הסיפור הוא

הבנאדם מאוהב, כותב לה שירים כמו מטורף. מתי היא תקלוט שהוא רוצה אותה. אבל היא כבר מספרת על החבר החדש. הסיפור מגיע ברוק מהיר קצבי, ומי שרוצה להגיד Punk אז בבקשה. "שפוני" היא טריו רוק (ספי סלמה – 18, שירה

 אילן דביר: שירה. מאור כהן: שירה, קלידים וגיטרה, נועם קינג – כלי נשיפה, גיל לואיס – גיטרה, מיכאל גיא – גיטרה בס, שאול אליהו – תופים  "רעשקט" מבשרת על הכלום או על הלא כלום. לא מחאה, לא תובנה. גם  לא אלהים.

"רוצה לעבור את היום בשלום/ לא להפסיק לנשום"   הדואב הזה, העגמומי הזה, המלנכולי הזה. בחורינו המזמרים מתחברים בקלות לפסנתר המינורי בצר להם. מרוב כאב מצטמצם המרחק בין החיים למוות.  משהו כנראה מתנגן מעצמו מעצם הכאב הפנימי. רותם צור כל

מוסרי  מוסר דו"ח מבאס על המטלה של שגרת החיים במסגרת של חיים לצד העזר כנגד. "מחשבות על בית" מתחיל בקיטורים על כלים המלוכלכים שנשארו בכיור ועד תלונות צפויות של "אתה כבר לא אוהב אותי" ו"איפה היית אתמול". השגרה שמעוררת "געגועים

עידו לדרמן (סולן אמסטפ, הבסיסט של התקווה 6) בחר לא להשתמש באופציה לוותר על הכל (אופציה אובדנית?)  אחרי שנכשל בניסיונותיו "לגלות עולם אבוד… לשנות." והנה, מתברר מה שמתברר לכל מי שניסה בנעוריו לשנות עולם – שהחיים טופחים על הפנים.  הם

מריונטה סול מגיעה אלינו עתירת צלילים אלקטרוניים– כדי להכניס לאווירה הזויה ומנוכרת משהו של אווירת הרחוב המנוכרת ב"עיר הפועלים"  בה מתקיים "הקרב על שארית הזמן" שכבר הוכרע בילדות. צליל אלקטרו פופ מיוחד משמש תפאורה לתמונה של עיר אלימה מאוד בעיניו

מוש בן ארי, לשעבר הנחלאי מעין גדי, נחרד למראה היעלמותו של ים המלח,  גייס חברים להשתתף בשירת רשמי הזדעזעותו. מדובר בים שאיבד 30 מטר ב-30 השנה האחרונות, וכתוצאה – תחילתה של שואה אקולוגית במקום הכי נמוך בעולם. המצטרפים – ארקדי דוכין,

 לישראל בר און יש מה לומר לאלהים. כולם מדברים אל אלהים. הוא ספת פסיכולוג בלי שהשעון דופק ובלי שתשאיר 400 שקל בסוף הפגישה.  בואו נשמע מה יש לכוכב הנולד והמבשיל לומר לפסיכולוג האוניברסאלי – אני לא קוסם, אני כמו כולם,

היא מנסה להיות נורא רומנטית ורגישה במילים שהיא משגרת אל האהוב, אבל התוצאה היא טקסט פנטזיוני אופייני למתאהבות גיל ההתבגרות ללא ניצוץ של מקוריות. מהסוג של מאוהבות בהתאהבות. "מול עיניך עומדת… מתבוננת בעומקן… רציתי שתדע עוד לא אבדה בי התקווה

בין זה לבין זה. בין מחר לעכשיו, בין חלום למציאות, בין בורא לאדם, בין פה לשם. בין אתמול להיום. אוקיי: אבל מה בדיוק רצית לומר טוקה? אין בשיר שלך משפט אחד שלם. הניגוד כשלעצמו – אין בו שום תובנה. מקבלים

"אולי בך מאז לא הגיתי/ לכן את עמי כחותם"   פתע, הוא רואה פניה כמו בפעם הראשונה, כאילו הם שבו בלי לדעת למה. "חוט שחמק מידיים/ הוא חוט אשר לא ינתק/ מה שכתוב על המים לא ימחק". נתן אלתרמן כתב

חיפש סיבה להישאר, אך לא מצא. ושתדע שאם הוא עוזב, אינו חוזר. על התבאסות מיחסים.  שלא תשמור לו מקום חם לחזור. דור דניאל שר נוגה וקודר בלחן לא פחות עגמומי את תחושתו בסוף פרשת יחסיו איתה. שיר פרידה. סוגר חלון

ביי ביי לאב. ביי ביי הפינס. אני מאזין לעודד ברטלר ומתגעגע להאחים אברלי מהסיקסטיז. ברטלר מנפנף שלום לאהבה. מה הבעיה? הוא אינו רוצה עוד באהבה כפויה, מתאים לו יותר שלווה, או למעשה להעלם. לפי הטקסט של ברטלר, לא הייתי פוסל

לא ברור לי אם האחים ארנון וניר פרידמן שיתפו פעולה רק לצורך השיר הזה שיוצא לרגל חגיגות ה-100 לעיר תל אביב, או שהם הקימו להקה תחת השם הדי מחייב "הפרידמנים", שנשמע כמו תחילתה של תחייה מחודשת של הז'אנר הצברי הפולני

מה את בוכה הלילה? אומר לה אהרון. הכל זה לטובה, כי הכל זה מלמעלה. יענו, עזבי אותך מהדמעות. השם יתברך משגיח, וכמו שהגורל הפגיש בינינו, הוא הפריד בינינו. אז מה עושים? "בלילות יושב, חושב, מסתכל על השמים/ מדבר לאלהים שיחזיר

לגד אלבז מתאים לחזור למקורות. אומר את זה כך: אילו הייתי נדרש לבחור זמר לנושא שירת המקורות, אלבז הוא הבחירה הטבעית. הוא שר "גם אם אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי" בכוונה גדולה, בגאות רגשית גבוהה, בהתפעמות

בא לה על חבר ערבי מהשטחים. תיסע איתו לסוריה, ללבנון, לעזה ולחברון. "בוא אלי חבר ערבי", שרה דנה בראון בשביל "הלהקה המצוירת" (הראשונה בישראל!) העונה ללשם "באגו דאגו", והפעם בגרסת קאבר תומכת היפ הופ של הלהיט American Boy של הזמרת Estelle.

האגו פגוע, הסרט באנאלי, הבן אדם מסוכסך עם עצמו, מייחל לאיזשהו שיקוי ללב שלו. גם מולה הוא אינו מסתדר – "כמה נדבר בשלווה יחסית לעצמנו", והנה גם קולה המצייץ  ("אני אחרי קשר ואני לא בטוחה") שבטח אינו מרגיע אותו. איל

נצטט את הטקסט כי הוא רלוונטי עד כדי כך שנדמה שהוא נכתב ממש בסמוך לצונאמי הכלכלי האחרון: ברבעון הראשון הרווחנו מיליון/ בשני יצאנו מאוזנים/ התחזית דרשה שלוש פסיק ארבע/ הבוסים דרשו פיטורים/ דן האנליסט על פסטה במטבח/ חזה עתידות בלי

 מבשרים על "הראשון שלו בעברית", מה שמוביל לדף המיחצן ולסיפור של מי שעומד מאחורי עידן K, מפיק מוסיקלי, נגן הקשה, די.ג'יי, לימודי מוסיקה בקובה, להקת מטאל "פיפל", שינוי סגנון לאפרו-לאטין פאנקי, להיט באירופה ב-2006. קבלו אותו. קיבלנו גם קיבלנו. גם

מחכה שתבוא אל החלומות שלו, כי היא יפה מכל "דבר אחר" (איך צ'ולי, אתה מתייחס לבחורה יפה כאל "דבר") שתחבק אותו ו"נמריא מכאן" ואיך לא – ביחד "נעשה לנו חיים משוגעים" (יאכטות? בתי מלון חמישה כוכבים באקפולקו?) ו"כל דקה איתך

הוא עוד ממתין לה מהסתיו, והנה האביב בפתח. הגיע הזמן שתגיע. אלא מה: האהבה פרחה לה ועפה כמו עלים. בינתיים נשארים בסתיו. ובכל זאת מציע דודו לוי  "בואי נהרוג את המתח שנוצר". מצד אחד פרחה האהבה. מצד אחר: הבעיה אינה

"כדי לדבר איתך קניתי לי מחשב חדש"   שנתיים שהם קובעים להיפגש. בינתיים דיבורים במחשב. הוא מספר לו מה עובר עליו. "אתה עובד כי צריך, חוסך כל אגורה רק בשביל איזה דוח חניה", ובסיכום ,לא נשאר מחר לך ולי" העיבוד

מגדלים וארמונות הוא לא יכול לתת לה, אפילו לצייר לה חלומות ולטייל איתה  בתוך שביל החלב, אבל מה שיש לו להציע זה נטו אהבה. היא האמת שלו "בלב"  (למה צריכים להוסיף "בלב" אההה כי זה מתחרז עם "אוהב")  ועוד משהו:

מה עם יגאל בשן? זו אינה סתם שאלה. השנים חולפות. גם אני כבר אינני נער. זוכר לו חסד נעורים. אבל תמיד טרדה השאלה: ומתי תבוא הפריצה הגדולה. ואולי כבר פרץ. לא בטוח שיש למישהו תשובה ברורה איך שלמה ארצי מפוצץ את קיסריה

משתמשים הרבה בביטוי "מאה אחוז"הכוונה היא למצוין, מושלם.  ("הוא בחור מאה אחוז")  או במובן של  תשובה סתמית (מה שלומך? – "מאה אחוז") לפעמים מה שאתה חושב שזה "מאה אחוז" הוא קצת  פחות. רון דגן מתייחס ליחסיות שבמושג בטון רך ואנושי ובמנגינה

"אם היינו בתוך סרט, את היית עכשיו יוצאת אלי מחבקת, מנשקת עד שזה עובר"   הנה בא השאנסונר הבא  של הפופ הישראלי. אני שומע טונות של סינגלים על נושא משבר הבינו-בינה. בדרך כלל זה משהו בין התייפחות דביקה על מר-גורל