סינגלים חדשים

אלון צדוק, חרזן לענייני אהבה, מסר לקובי שי עוד כמה צירופי מילים על ענייני אהבה: משהו כמו – אני עפר לרגלייך, מאוהב חבל"ז, וכשאת נוגעת בי – הכל נעלם, אל תשפטי אותי ברגעי חולשה (שזה מה?) ואז בא דימוי המחץ –

שיר מתחיל במצוקה של מחסור במילים. הרי כתבו כבר על הכל  – "על כאב וגם על עצב/עם או בלי חרוז  מתאים",  והנה זה קורה גם לצמד עם כמעט 40 שנות מוסיקה ביחד, שמחפש בנרות שיר חדש לחידוש מסע הופעות שמתגלגל

זה מסוג השירים שעליהם ייאמר: למה להרוס? למה להרוס מנגינה יפה על טקסט רעוע? שיר שעוסק באהבה טהורה עושה סטייה פתאומית לענייני אקטואליה של מלחמה, כאשר הניסיון לחבר – קלוש ורופף. טל שגב פותח את השיר ב"לפעמים כשנגמרות לי המילים/

ילדי תשמור על עצמך מכל צרה –ברחוב העיר ובסמטה צרה.הזהר מן המושחת מן המופקרומן הלענה המצופה סוכר   הזהר ילדי מכל צורות הרשע –מדבש דביק בטעם של מרור,מאלימות ומזירות הפשע,משנאת חינם, מפיגועי טרור.   מלחמות מולידות צורך לשירים כאלה –

לא יודע אם הייתי מחזיר את השיר הזה לזמר ששר אותו, כדי שיבצע אותו מחדש. לא בטוח שיש סיכוי שזה ישתפר. חוץ מזה –  לפני שהייתי מחזיר את הזמר של "שמן" לאולפן, הייתי מבקש להחזיר את השיר לכותביו. גם כאן

למה לחדש שיר ישן זנוח וזניח של אבי טלודנו? שי שרעבי או מפיקו האישי כנראה חשבו שזה יתרום/ישדרג לו את הדיסק/קריירה, לפי איזושהי נוסחת קידום שאומרת – כדאי להכניס קאבר לאלבום חדש, על מנת שיהיה משהו חבחב ומוכר. הנקודה היא

הזמרים רודפים אחרי האקטואליה, וכשיש מלחמה מחפשים משהו מתאים. הכי קל ללכת על קאברים. מורן כרמל בחרהשיר ילדים ששרה שולה חן בפסטיבל הילדים של 1981, ואף צירפה את שולה לדואט. השורה שככל הנראה החזירה לשיר הזה – "אמא מדוע זה

אוריין רייס כל כך מרוגשת מהסיטואציה שהיא שרה עליה (נטישתו של האהוב) שהיא משתמשת בטרמינולוגיה רומנטית-קיטשית. בשיר שלה יש לבנה ששולחת אור לרחוב, אור פנסים מוכי ירח (דווקא צירוף חריג, יפה) "תמונות חולפות אל מול עיני היינו כמו בסרט" (שחוק,

רחל שפירא ערכה רשימה של פריטים שהעין קולטת, הדברים הקטנים האלה שגם להם יש אלהים: "פנים בחושך, ריסים באור, שמיכה של ילד, נוצת ציפור, דמעה נוצצת שהתייבשה, תלתל ברוח/ פריחת אישה, כף יד מושלמת בעננים"… אינוונטאר בשורות קצרות. רמי קלינשטיין

 לירן נדל הוא היוצר העכשווי של ריקי גל. עזר לה לכתוב וידוי. שיר שאמור לגלות צפונות הלב של "ילדה קטנה, אישה גדולה"  שחוזרת בעצמה "מכל המלחמות". "קמה לתחיה כמו בהתחלה". ילדה קטנה, אישה גדולה, מלחמות, אחת שצוחקים עליה בעיתון המקומי, שיש

יש בשיר הזה הרבה "לב", "אוהב" ו"אל", שיר אהבה, אבל אתה לא כל כך מקשיב ל"סיפור" שבשיר, יותר למצלול שבו, כלומר למכלול הצלילי, לריכוז והחזרה על צלילים זהים או דומים במלות השיר. נדמה לי שדין דין אוהבת את המשחקים הצליליים

הזמרים המכונים "ים-תיכוניים" ממש נופלים לרגליהן של האהובות, משתטחים אפיים ארצה, נותנים את ליבם. ומה שר לנו שר-אל? "אין אחרת את חייבת לשכון בתוך הלב שלי". האם היא כבר נמצאת בתוך ליבו או שמא הוא רוצה שהיא תיכנס והחלום יהפוך

הטון של גואטה מזכיר משהו בסביבות סרנגה. העמוק-מאונפף-יווני הזה. מכירים? מה שאומר שבשדותינו הים-תיכוניים יש עוד "סרנגות" שלא גילינו. פעם, בעבר הדי רחוק, הם התחפשו ממש לזמרים יווניים – כל מיני יאנקיס ויאניס. היום – גם סרנגה התגייר ושר חצי

קתרין דיאצ'קוב (19) מלוד היא אחת משישה יוצרים-זמרים צעירים ממוצא רוסי (שנולדה בארץ) שנבחרו להשתתף בפרויקט "תרבות RU" שיזמה חברת "סלקום". זה נכון שהקליטה התרבותית של העולים מחבר העמים נתקלה בקשיים, אבל מצד שני ישנן גם הצלחות מרשימות בתיאטרון, בקולנוע

תמי ענבר חוזרת לאורך השיר על המשפט "זה לא עבד בינינו" (מי היה מאמין שהפועל "עבד" ישמש לתיאור יחסי בינו-בינה) – כאילו זה המשפט הכי חשוב שיש להגיד על היחסים ביניהם. הייתה שם אמנם רומנטיקה ענקית, אבל הוא פשוט הלך,

המילים שלך שטות לי בתוך הראש/ עומד לרדת גשם/ המילים שלך ישוטו כמו סירה בים/ ים סוער/ כמו הרגשות שלנו// רוצה לבד ורוח בחוץ/ מעיפה את הכל/ מלכלכת את האוויר בחול// אם ירד גשם/ ישטוף הכל, אולי נדע/ שזה הסימן

האוהב מתבכיין  "תברחי כל עוד נפשך בך" ובהמשך יש איזשהו הסבר –  "כל עוד אני שפוי". בבית המרכזי שר מאור פרץ: "וזה עושה לך טוב / אני בא לבא לשחרר אותך מעליי". הבנתם את זה? מה יבוא קודם? בריחתה או

ענת סגל יוצאת בהכרזה. אני עומדת איתנה, לא מוותרת, אעמוד איתנה כמו סלע.  ו"איך תשמע את קולי אם אהיה בשקט".  לא ברור למי מופנה המסר רוצה לומר לו, לעולם.  כולם (כולם כולם? אפשר, ענת להימנע מהכללות)  אומרים לה שהיא בסרט,

משהו מסעיר עבר על עמית חיו. "אש, אש" הוא שר בהתרגשות מופגנת "מחדירה בי זכרונות", שזה יותר ממעוררת. מכניסה פנימה זיכרונות, אם אני מבין את כוונת המשורר. אפילו מביאה לדמעות. אני מנסה לתהות על קנקן הזיכרונות החודרניים של חיו  ומקבל –

הבנאדם  לא סגור על היחסים שנרקמו איתה. "אם הייתי יודע לא הייתי שוקע כל כך"… וזה למרות שדי כייף לשבת על הספה המוכרת ולראות את אותו הסרט, אבל מה עושים כשהיא לא בדיוק מתנהגת לפי התסריטים שלו, נשכבת על היד

בהתחלה התבלבלתי. מה, יעקב גלעד כותב שירים לזמרים ים-תיכוניים? הצלילים הראשונים הסגירו: אילן נורי הלך על קאבר ללהיט של להקת "בנזין" משנות השמונים. המילים הן אכן של גלעד, הלחן של יהודה פוליקר מהימים הטרום-יווניים שלו. זה עורר אצלי מחשבה: אילו

יום שבת מגיע, מלביש אותו "באור כחול של חסד" (יפה, לי חסד עושה דווקא קונוטציה של לבן מלאכי), החלום שמתגשם עם בוא הקשת עדיין נמצא בסיפור האגדה, בינתיים בלב נחתו פרפרים של אהבה, ככה שהאור הכחול של החסד פלוס פרפרי

אביטל זלטנרייך מספרת בקול עדין ומהורהר סיפור על  מגע בינו-בינה שלא צלח. בשקט בשקט הוא הפיח בה רוח חיה, גנב את ליבה. אבל היא לא ידעה למה פתאום כל כך קר לה, ומצד שני בכל זאת לחשו להבות בתוכה. אז

רגב דהן מנסה לתחקר נפשו בסיטואציה של פגיעה-התרחקות וניסיון להתקרבות. "לא ידעתי שהיום יהיה כל כך ארוך/ ולבד כל כך שקט לי גם ככה/ אם הייתי יודע לא הייתי פוגע ושוב מתקרב" דהן מצליח לתאר את הבדידות במצב משתנה –

הבנאדם "נוסע בזמן,  חושב על חייו"  ומוציא דו"ח שמתיימר להיות "פסקול"  חייו. ניסיתי לדלות פרטים מהדו"ח. כמעט שומדבר. על שני ילדים שיושבים ושומעים שירים. בשיר מעורב מושג כמו "מנהרת הזמן", וגם ג'ימי הדנריקס במשמעות – כמו שהשירים נשארים –  ככה

בעברית נשמע הסינגר סונגרייטר הזה, כאילו הוא מאנפף את הטקסט הרומנטי. משהו על הפעם האחרונה שנפרדו בשדה תעופה, על שנאת המקום שאליו תמיד חוזר – כי הוא ריק. על התחושה שהוא והיא נועדו זה לזו. מנגינה נוגה, עיבוד שופע צליל,

השיר מעלה את השאלה – דואט למה? לפי הטקסט הוא לא נכתב לשניים, גם אין בו "תפקידים" לזכר ולנקבה. אבל אין ספק שאם עפר בשן ביקש להעצים את תחושת המלודרמה – הוא זכה לשחקנית תגבור מליגת על. אין כמו מירי מסיקה

המתכון דאנס טראנס מלודי עטוף ביענו שכבת מסתורין, קול סקסי דק נדחף ע"י מכונות קצב  יעילות. זה נועד לרצפת הריקודים. טקסט? מחמת חיסכון במקום לא נביאו בשפתו (אנגלית) כי לא רק שהטקסט שורבט לצורך המוסיקה – אין בו כמעט  תוכן. מיטל

דורון שפר, קול גבוה, סטייל פולק סינגר אמריקני, מנסה לומר משהו וכמעט לא אומר דבר: "התקווה לעשות החלטות נכונות/ ללמוד מהחלטות שגויות/ לאהוב את חיי ואת סובבי/ להיות שליו ואחד עם העולם". ארבע שורות שנשמעות כמו הצהרה סתמית על ניסיון להגשים

זה נשמע תרגיל בסדנה לרוקנ'רול. משרבטים חרוזים, מלחינים איזו פראזה רק כדי להוציא לפועל הפקה. השיר אומר דברים על מישהו שהגיע למסקנה שמצא את הכי מתאימה לו. "יש לה כל מה שחיפשתי/ יש לה אפילו יותר מזל משכל/ רק שתישאר".