סינגלים חדשים

לא נגלה את אירלנד, אם נספר שעל ארצנו הקטנטונת ממשיך לעבור גל של מוסיקה קלטית. נכון שלא מדובר בצונאמי, אבל יש המשכיות, הרכב שמוליד הרכב, ובמקרה הזה "קלטאן" היא נצר ל"ימי הבינתיים" של גיא קרק ואיריס איל, שבויי מחוזות המוסיקה

מתחיל קצב אפטמפו מהיר, רוק בסיסי תזיזיתי, ואז מגיע הקול הגבוה הזה, טיפה היסטרי – שמספר על הרצון המוגזם לתפוס את כל העולם, לא להפסיד טיפה של מידע, ובסך הכל – במהות – הראש נשאר חלול, וכשנפגשים מדברים על כלום.

גיא כהן הזכיר לי סוג שנסון דרמטי. גם הטקסט הזה – סיפור אישי ברשימה מפרטת – מאפיין כתיבה מהסוג הצרפתי, שיר נוגה, מלודי להפליא. עדי (24) הוא כנר (כן, "ילד פלא" מגיל 5) קלאסי מדופלם. דף הביוגרפיה מספר כי את

ההפקה האלקטרונית של שניים מ"נערי רפול" מעניקה אווירה הזויה משהו לשיר של שני שטלריד (33, מורה לאנגלית, מחנכת בתיכון, גרה במושב ליד בנימינה) ששרה כמה נדוש על מכאובי האהבה – האושר שייגמר ושוב תהיה לבד בלעדיו, מי ש"אינו דומה לאף

האושר. עכשיו הוא יודע שכל האושר בא ממנה. שלא תיתן לו ללכת! שרק תיתן לו יום אחד מחייה להגיע לסודותיה, לגן העדן שבליבה. יש אושר ויש אושר, וכשזה ביוונית – זו אושר קצת אחרת, אם כי הכוונה היא לאותו הדבר.

פעם כתבו על הפה והטלפיים: "אחת הלהקות המסתוריות והמסקרנות במוסיקה הישראלית". כנראה שפספסתי את הפה והטלפיים.  אני מנסה לתקן את המעוות. הם מטפלים בקולות הרמוניים גבוהים ברשימה של דברים שמתחילים ב"זה" – "יורד במים", "משתין בקשת" ,נטול עופרת", "מצב ביניים", "עניין

מור שגב בוכה על חבר שנפל בפעילות צבאית במהלך האינתיפאדה, מגלה לנו הדף שנשלח עם הדיסק. הדיווח על הבכי נמסר בראפ ועובר לקטע הרמוני מלודי רך ואוורירי. ההכרזה – "ברור לי שיש שני צדדים לכל מלחמה" מול "ועדין כואב לי

"לכעוס זה קל צריך כוח לאהוב"   החוכמה היא לקבל אהבה ממי שהיה ילד רחוב ולא למד לאהוב. סאבלימינל בשיר "חיובי", מטיף לילד ההוא שנמלט מניידות שמטרה לפלס דרכו אל מסלול הישר, כי אלימות היא לא פיתרון. סאבלימינל על תקן

הוא מבקש ממנה ש"תראה לו יותר" ש"לא תשמור הכל בבטן" כי אולי מחר "לא נהיה… ניפול אל החור הגדול" וש"אין לאן לברוח". ואחר-כך היא תגיש לו כוס של רעל. ובין זה הגיעו גם דברים  על המהות שלנו לחיות בין החומות

מה זה הדבר הזה שמחזיק אותם יחד? זיו רובינשטיין חבר לסימה לוי דוכין כדי להוציא לפועל בלדת רגש יפה. כן, פשוט יפה. לפעמים נגמרות לו המילים – מבט של שתיקה, והיא – גם לה הן נגמרות בגלל שלא מצליחה לרגש

בני אל חזר, מבשרים לנו. חזר זה אומר – ממש מהנכר לארץ, וגם לאולפן ההקלטות. על השאלה מי חיכה לבני אל לא נשיב במסגרת מצומצמת זו. אבל בכל אשר קשור למוסיקה – בני אל לא עזב. הוא נשאר כאן, "מחובר

עמית פרידמן (מושב שדה ורבורג במוצא, בוגר תלמה, נגן הסקסופון, זה המוכר מתוכנית "הלילה" של ליאור שליין, נגן ג'אז פעיל) מבין כבר שאהבה זה לא מה שהוא דמיין – כלומר, שהיא בסוף תנצח. בינתיים, בפועל הוא צריך להשתרך אחריה במסע

 עוד להקת רוק מקומית. אדר שפרן (שירה, אקוסטית), רוני אברמובסקי (בס), עמית לין (חשמלית), אבישי ספיר (קלידים)  ואסף אנג'ל (תופים) יוצאים לדרך שבה יש להניח אם לא יוכיחו מקוריות ראויה – יתאיידו. אני מקשיב לשיר האסקפיסטי הזה על בנאדם שמחפש

"משחקים ששיחקנו אתמול/ אנשים שאבדו לי בחול/ והיום, היום שלי נוסע" הבנאדם מחפש סימנים ברוח, עייף ממלחמות האתמול, מאנשים שרצה להיות. הגיע למסקנה שהרבה לא יקרה. נו טוב, אסי זיגדון הוא מזמרי הטון הטיפה דואב, טיפה מלנכולי שמשרבט אותה בסדר – הסימנים

יש מי שעוד חושב שאם כל הנאיבים בעולמנו יתאחדו – יגיע סוף סוף הפיוס המיוחל. בינתיים, ועד שהוא יגיע, מתחייבת מיקה קרני להפריש מכל מכירת תקליטור 5 שקלים  ל – Plant The Planet העולמי הפועל להצלת כדור הארץ מאקט החממה.

האסוסיאציה המיידית  הפרויקט של עידן רייכל בואכה דין דין אביב.  זה ממש מגיע מהאזורים האלה. מה רע?  לא רע: ברחוב שבו נפתחות שתי חנויות פרחים, יש מקום לחנות שלישית, ורצוי כמה שיותר מהר. באמנות – זה לפעמים נשמע קצת עליה

אור סיבוני והראפר ג'אקיר חברו לדואט-דאנס על יחסים. משהו שכל יועץ ניושאין התנסה בו בטיפול זוג. היא: "אתה הוא האוויר שלי" הוא: "בשבילך תמיד נתתי את הכתף". הקיצר, כל אחד ביטל עצמו בפני רעהו. לא נשאר כלום –  "אל תבוא ותחפש

 אז מה יקרה כשהדלת נסגרת אחריו. כשהוא עוזב. בסוף השיר  ריטה מתרגשת. אבל לא בזעקה, לא באובר דרמה. הדכדוך עובר לאורך כל השיר. טקסט ומנגינה הכי פשוטים שעברי  לידר, המפיק של דיסקה החדש תרם לאלבומה. מה שמתרחש אחרי שהדלת נסגרת אחריו. יצא

"אולי מחר אני אהיה יפה מאוד/ ובשחור אישוניך אהיה לבנה/ ותראינה עיניך כי אני יחפה מאוד/ומצחי טהור כאור הלבנה"   כששמעתי את שם השיר, זמזמתי כמעט באינסטינקט את הגרסה המוכרת לי מנורית גלרון ללחנה של יעל גרמן. מה שכמובן עורר

מגיע גל אריק ברמנים? אז בני בשן זה לא בדיוק אריק ברמן. אבל יש תחושה שמגיע גל כזה של הבה נתפלספה על האגו הגדול. אגו נובו מניאק  סופיסטיקייטד. אני הכי חתיך בתל אביב, אני הכי יפה ברמת גן, שר לנו

"ציירת לי לילה במקום שקיעה/ אישה נטושה היא כמו לביאה פצועה"…   גם אני לא הייתי מעביר את המשפט הזה בקורס כתיבה יוצרת למתחילים. אני קורא בדף היחצנות על בחור שכתב את המוסיקה לסרט One mind One   Voice  שגייס מיליון

מקצב מיד-טמפו  מוביל לטון הנינוח הזה ששר "אהוב אותי תחת עיניך/ במקום בו אוכל להיות תחת השגחתך". מלכה אינגדשט מחפשת אהבה תחת השגחה בכל מקום שבו תדרוך כף רגלה, שבו יש מנוחה לגופה. יש לה קול נעים. הבעה שנוגעת וכמעט

חן מזרחי כולו בן 18, וכבר נמנה על חבורת הגברים הבוכים בלילה בגלל האהובה הקטלנית שהורסת לו את השינה. הוא חיפש אותה "כל ימי חייו" הקצרים. רחמנא לצלן – הוא רוצה לתת לה את הכל, והיא משיבה אותו ריקם. אולי יבוא

אני צריך את אמיר קנר כדי ללמוד בלוז מהו? קנר החליט שמה שחסר כאן זה איזה בלוז חמים בעברית. הוא לקח את הפורמולה הבסיסית והתקין חרוזים, רק שיצא מזה משהו שמנסה להזכיר את הדבר האמיתי. החריזה נורא שבלונית, וכל תכליתה לשרת את

נו באמת, בשביל התובנה הזו ש"פעם זה טוב, פעם זה רע" וש"פעם זה לא, פעם זה כן"  – אני  צריך דווקא את שי לביא? מצד שני, רוח הקאונטרי מיוסיק הקלילה שמנשבת במפרשי השיר הזה, עושה ההגיג עממי מחויך עם קורטוב

חוזרים למקורות. אולי האור הגנוז היה גנוז יותר במילים של אבן עזרא. מאיר בנאי לא היה מעז לכתוב ככה היום, אבל אבן עזרא בניסיונו לגעת בנשגב – ממלא את בנאי במוטבציה לשיר "לך תאוות תהילתי/ היה עזרי בצרתי". לפי הטון,

מה הייתה האסוסיאציה הראשונה שלי? בלי שום ספק – כנסיית השכל. אחר-כך התברר לי שהכותב והסולן הגיע גם הוא מהמחוז הדרומי הזה, מהעיר שדרות. אבל בלי שום קשר – גם במוסיקה של הסוכריות  לוקחים בסיס קצבי, תקראו לזה "רוק", גיטרה

צחי ורועי, אהלן. מה, עוד הולכים בימינו שירים מבולבלים כאלה? "אשת המחר" – רעיון נחמד. כולם הרי מצפים למחר. כולנו חיים בעתיד, מצפים שאז יהיה יותר טוב. שתגיע אישה טובה.  אשת המחר. מי ידע אותה? אבל הכותבים דווקא מדברים על

הקול הקסים אותי. דיאפזון שאפשר לעשות איתו מטעמי רגש נפלאים, תלוי במתכון. טנור תחושתי יפה. דטאוקר יודע לסלסל בו, במנגינה שלוקחת אותו לפסגות קיטש חדשות. לא הייתי אומר את זה אלמלא הטקסט הזה שדי בשמיעה אחת כדי להמאיסו עליך. הוא

 אחרי השיר הזה בא לי לפתוח את מצעד הקיטש והקשקושים הארצי. מי כותב כאלה שירים בימינו – בדם ליבי, אני חולם עליך/ אז אל תבכי לי/ את נר של אהבה/ את בקרבי/ אני קורא אליך/ שרק תגעי בי באש הלהבה"