סינגלים חדשים

הבנאדם מחפש את הדרך הנכספת, מנגינות מדומות משטות בו, גם עליה הוא לא יכול לסמוך והוא נושם אוויר מזוהם, ומסביבו אנשים משתגעים, והוא מרגיש שעם כול זה שהוא "חכם" ו"גיבור", הרי שהוא חזק רק בתוך בועה ושבסופו של דבר "היא

יש להקת בנות חדשה. יש מילים אינסטנט של מירית שם אור, יש גם פופ-דאנס  אינסטנסט של המאסטרו צביקה פיק. שם אור משרבטת טקסטים לפי הזמנה. הדראמה מתרחשת בלילה אפל עם ערפל, היא תוהה האם יחזור אליה, ומכול מקום הלב שלה נשבר.

הטקסט חלק ראשון אומר דבריי ביאוס – עצבות בעיניים, העט בוכה, אחים עם חרב דוקרת, האמונה מתפוררת, לחיצות ידיים מלאות בחומר נפץ. החריזה סבירה, נדושה עד לא מעניינת, ואז אחרי הראפ, מגיע הקטע היפה – מעבר לשירה מלודית של אוריאל

חדד הפכה למוציאה לפועל של להיטי דאנס חאפלה, מופקים היטב (שי ראובני) המילים מבית אתניקס מופרכותן, קונפקציה. אתה בחרת בי להיות לי גבר אמיתי, שרה חדד, אז בוא תוכיח את זה, במילה טובה, בחיוך קטן, כי בושם צרפתי ואפילו פרחים

"במלחמה הזו אף אחד אף אחד לא מנצח וכול אחד צריך לדעת לוותר", כתב עוזי חיטמן, ולפי המוסיקה זו אינה רק בקשה אלא תפילה. חיטמן עשה חשבון שהחיים קצרים ושכול יום זה מתנה. נדוש? במקרה של חיטמן – כמה הוא

מזמן לא שמעתי את דנה ברגר כול-כך דרמטית, כל כך סעורת רגשות.   סינגל ראשון מהאלבום החמישי שלה. זה נשמע כאילו ברגר זקוקה לתא וידויים: "החטאים שלי הולכים איתי לכול מקום", היא משתפת את המאזין. על מה ההשתפכות הזו? נו, בטח

מה שעושה לה גבר לטיני. קלאס. סקסי. הוא אפילו אוחז בגיטרה ספרדית. שורטי המוגדרת בקומוניקט כראפרית, (שורטי, הילה ניסימוב בת ה-22, נחשפה להיפ-הופ בעקבות מעבר מבת ים לבוסטון)  רקחה מתכון נוטף סקס במקצב לטינו א-לה ג’יפסי קינגס. דוד טסה הוא

זה נשמע כפוטנציאל להרכב פופ "דפש מודי" מהסוג המקומי. צורף את כהן כבר בני שלושים, והם מהרהרים על סאגת חייהם עד הלום. כבר בגיל עשרים ושבע מפסיקים לחפש מעבר לים ובגיל שלושים כבר חושבים על נחיתה על הקרקע. קשים חייו

פוליטיקאים מושחתים, גנרלים לשעבר, תרומות שזורמות, מצב של להיות או לא להיות,  "חונטות" בפוליטיקה המקומית. בן-אפרים התאים לזה רוק אפטמפו בנגינת הגיטרה האנרגתית של רן שם-טוב מ"איזבו", הבסיסט יונתן לוי גם הוא מההרכב הזה + המתופף תמיר ברזילי משבק ס.

לא להאמין שפבלו היה בין הראשונים ששרו רוק כבד בעברית בשנות ה-80 בין השאר ב"סטלה מאריס". היום הוא מייצג את האנטתיזה. קו מינסטרימי, סלואו-פופ שנוגע בלטיני  וקורץ לסאן רמו. פבלו  מביע כאב ש"חודר כמו חץ אל תוך הלב", געגוע מטריף,

פרבר שרה על  טראומת חיפושי האהבה . "אין מקום בדירה לעוד בן אדם קרוב שאת לא רואה". מה שיכול היה בקלות לקבל אופי מלנכולי מוגש קצבי, רוק מנוגן בגיטרות אקוסטיות. אקורדים פשוטים. העיבוד וההפקה היא של דניאל סלומון. הטקסט די

צליל גיטרת סלייד מעטר את קולו של אינשטיין, שר בטון נוסטלגי-רומנטי כמו זמר קאונטרי, שיר פשוט על יחסים בהיבט לאחור, במבט קדימה.  תמונה ישנה ומקומטת מזכירה איך פעם הם שוטטו על איזה חוף. פעם הם אהבו לנשום את הים בסוף

וקסמן חוזרת (חמש שנים אחרי "בעדינות") עם בלדה אקוסטית למהדרין על יחסים בינו ובינה. יחסים זה מבוכה, בלבול, פגיעות הדדיות.  פעם אהבו עד השמיים, היום לא מדברים, ובבית יש אחד שתמיד אוהב תמיד נפגע. וקסמן מצליחה להעביר בטון לא דרמטי

האם אפשר להביע בקצב דאנס כעס עמוק? דגנית דדו (להקת פיקוד צפון, בוגרת בית צבי, שחקנית תיאטרון וקולנוע) מודיעה לו נחרצות שנגמר לה מהשקרים שלו, מזה שהוא משחק לה את התמים והמסכן, ביניהם זה – נגמר.  ההפקה של יובל קידר

"השבט" (לפי דף הביוגרפיה, יש לו כבר ותק של 7 שנים)  הזה בסך הכול  עושה לי טוב. אחרי הכול בתוך עמי אני חי, וזה אחד החיבורים הפשוטים,  הקולחים והמהוקצעים ששמעתי בין  היפ הופ למוסיקה ים-תיכונית. על אחד שהייתה לו אהבה,

מריה קארי הישראלית? ואללה. כמו שהיא שרה, זה הכיוון. יש לה את הטווח לא רק הקולי, גם הרגשי. היא מבקשת ממנו "תן לי עוד סיבה ללכת, עוד סיבה לנשום". הטקסט לא ממש מבהיר את כוונת המשורר, מצד אחד היא חוששת

"יש נולד לתקווה, יש נולד לדמעות",  דמעות ותקווה הם שני המוטיבים בשיר הרגש הזה של דוד ד’אור. בעניין שבינו ובינה – "נתגבר נתגבר", בעניין המקום שבו אנו חיים – יש מקום לחלומות. אני לא חסיד של שירי תקווה כלליים  ולא

עוד שיר על פרידה. כמה פרידות יש בשירים. אלא שבמקרה הזה, אמצע הסתיו, זה לא הכי  נורא, המאמי שלה ילך לדרכו ולה כבר יש עוד חלום להגשים והגעגוע כבר לא בוכה יותר בפנים. רונית שחר אספה הרבה קלישאות ומנסה בטון

זהבה בן שרה על אהבה שבערה יותר מדי, עד ש"שרפה אותנו", ולה כבר נמאס ממנו. כול הפרחים שלו נבלו על סף ביתה. היא דוהרת אל החופש בקצב דאנס, שנוצר במכונות של  ראובן פינטו. קולה של בן נשמע תחילה חלשלוש משהו.

זוכרים לה חסד נעורים, לזמרת הנשמה אולי הכי מבטיחה בשבעים, שמנסה להגשים את מה שלא עשתה בשנות הגלות שלה – להמשיך את ההבטחה והכישרון של אז, ובימים ששרי ועוזי פוקס חוזרים בגדול, בטח היא יכולה. והנה, דוד קריבושיי, שהיה נשוי לה

בגר מתקשר גם היום לימים של "להקת גן עדן", כשאני הייתי מאוהב בכול מיני "דיפ פרפלים" ו"אורייה היפים" ו"סקורפיונים", ההבי מטאליסטים המלודיים  של השבעים. עם הקול הגבוה והתחושתי הטבעי שלו, נדמה לי, הוא היה יכול להגיע רחוק גם כזמר שיש

מהתאוריה של דארווין שהבנאדם היה פעם קוף (למה בחרו דווקא בראש הממשלה כדוגמא לבנאדם?) ועד היאוש המקומי, מחפשים איזושהי אמת בחסות החשיכה ומתנחמים בזה  ש"בסוף את תהיי שלי".  ככלל די נשבר מטקסטים של זרמי מחשבה שאינם מתחמקים מהנדוש במקום ללכת

למה ממשיכים ביחסים למרות שהעסק לא עובד? שואלת שרוף. לפי סיפור השיר, הוא הטעות שהיא עשתה, הוא האיש הלא נכון בחייה ובכול זאת, בניגוד לכול היגיון:  "אבל אם אני לא באה אליך/ אז אני מעצמי בורחת".  לא השתכנעתי.  למה כשכול

יוסף מטפס לשמיים, מזהיר אותה "אל תטוסי רחוק מדי" ו"אל תעשי לי כאלה עיניים" למה. מי. מה. מו? מה  חשוב הטקסט.  העיקר שיוסף נשאר שמח עם מוסיקה קאריבית שקיבלה יופי של עיבוד והפקה מוסיקיליים. בסופו של דבר המקורות האתניים הותיקים

סיטואצית הלבד יצרה טקסט שהוא  מדריך שאלות בקצב רגאיי. אז מה עושים עם הלבד? לומדים לבשל? לתלות ולקפל? לא לישון בימים? לצאת לטיול לים? אולי להאמין. בנאי בקולו המלנכולי משחק את התמהוני המתפלסף בחביבות, שתביא את הקהל בהופעותיו לריקוד קליל

מזכיר את סגנון הבלדות הרגשני שלו ("מי ששר", למשל), שירי האהבה שכתב יחד עם אהוד מנור. מנור, נדמה לי, היה נותן לו ציון גבוה על הטקסט הזה ששווה ציטוט שחור על דף: "והיום במלוא כוחו/ מפיח געגוע שנלכד/ בקצה מבט

פרחי מתרגשת לשיר שיר על סיטואציה סוחטת דמעות ורגשות. ההתכנסות לטקסי הזיכרון, ולמול האנדרטה. "אלף אנשים עומדים בצפירה ובוכים". טראומת האובדן הכללית,  מקרה האסון האישי:  לא מזמן הם ישבו מול האנדרטה עם ג’וינט, והוא לא היה רשום. שיר עצוב. הטקסט

אז היפ הופ עברי מגיע גם למוסיקה היוונית. יותר נכון להיפך. שי 360 ממשפחת תאקט מצא עוד גימיק לדקלם את חרוזיו  הנבובים על המוסיקה-החברה-האווירה-המזרח התיכון וגם נפש יהודי וכול הסמטוכה וגם להכניס זמר יווני ולעשות מזה מתכון קצב מצטלצל. מה

עידית הלוי מזמינה לרצפת הריקודים כשהיא זועקת "מאוהבת", "מחשמלת". המוסיקה מתוצרת ליגת העל מצרפת. ההפקה המוסיקלית של אורי קריב וניב כהן מואשמת באי מקוריות, כולל עיבודי הסינתיסייזר. הלוי  על המילים לא תקבל ציון עובר.  הנקודה ששכנראה בשביל הדאנס הזה לא

דווקא מתחיל מדליק – סטייל הרולינג סטונס הישנים. ההמשך פחות. קולו הרפה של סנדרסון מספר על דרקונים שמגיחים בלילה ומתעופפים מול חלונו, פורצים את גבולות דימיונו. וכאן במפתיע עובר המחבר לספר על שניים – הוא ועצמו, אחד שפוי השני קצת לא,