שירים חדשים

אבוג'איה מספרים לנו איפה אנחנו חיים. כאילו שלא ידענו. מה כן? תמיד נחמד לרענן מידע. אל תקראו להם טריו מחאה. אין במקומותינו זמרי מחאה. האמירה היא סוג של – עזוב אותך, במילא אין מה לעשות, וכמו שאמר שלום חנוך –

בואו נגלה שאנן סטריט קצת אחר. בימים שכל יוצר שני מנסה לבטא את עצמו בימי סגר ובידוד, בחר שאנן לשיר שיר לעצב מאת מרים ילן שטקליס, כן כן, אותה שטקליס שמזוהה עם "שירי ילדים", ("בובה זהבה", "אצו רצו גמדים", "רוח

וידויו של יובל בנאי בעידן קורונה וזום. האיש שיש  לו המילים והמנגינה –  הנשק שלו ליום של צדק אמיתי – מרגיש בינתיים  כדור בלי כתובת, בועט לשער ריק, יורד להגנה. הרכבת לא עוצרת בתחנה שלו. בינתים, גם כשהכל מתהפך –

הנשים בוכות בלילה, לא נשמע קולן, הנשים בוכות בלילה, בכי נעלם. אכן: מהפך. לא רק הגברים בוכים. דנה לפידות מפתחת מיומנות. זמרות הז'אנר יכולות להזמין אצלה. תועדפנה בעלות מנעד אמוציונאלי גבוה וטון מתרגש עד דמעות. מקדמי המלודרמה –  געגועים בצורת

ענבל גרשקוביץ משתמשת במוסיקה כשיטת טיפול. כשהצעקה אינה יוצאת במציאות, היא הופכת את שיר הרוק  לזעקה על גבול ההיסטריה.  "לאהוב בלי קול" נשמע אמין יותר בטון הנמוך, המדוכדך. הוא מעיד יותר על מצב הנפש של הדוברת. זעקה יכולה להישמע גם

הסיפור של רועי ניצני הוא סיפורם של  יוצרים רבים, שנאבקים בעצמם, גם בסביבה לא מפרגנת. הלחימה לעיתים מסתיימת במפח. השאלה היא כמה אתה מאמין בדרכך, גם אם הבערה הפנימית לעיתים דועכת, ואתה חש סחוט, מאבד סבלנות, מרגיש גמור. ה"לא מתעייף"

עברי  לידר – בתוך עמו הוא חי, מרגיש את ישראל/ האזרח הקטן שמחכים למשיח, שיביא "לנו" אור. הביחד של להיות חזקים עושה לו את זה. עם ישראל שמתפלל ומחכה למשיח. הבידוד אמנם עושה חשק לעוף מפה, אבל אין חזק מהחזרה

זה שיר טרום קורונה? פוסט קורונה? לא זה ולא זה. מבחינת ליאור נרקיס לא קרה כלום. הלילה של אתמול הוא הלילה של היום הוא הלילה של מחר. ממשיכים לרקוד. אין דאגות. תביאו את כל היפים והיפות. יהיה בלגן. אז הנה

היתה פה קורונה, הקריסה הכלכלית נמשכת, אך במוסיקה עולם כמנהגו: הגברים המתוסכלים ממשיכים לקונן את מר אכזבותיהם. רז וידאל נשמע קצת אחר. גם הוא כותב בגוף שני, גם הוא מדבר/ שר מליבו אל ליבה, עושה חשבון נפש, אבל הביצוע הזה

את מילות השיר הזה אפילו לא הייתי מחזיר לכותב. אין מה לתקן. זה שיר שלא עובר סדנת כתיבה שלב א'. אקראי, סתמי, מבולבל, לא קוהרנטי. לא ברור לי מה הם מנגנוני הבקרה של שיר לוי לפני שהוא נכנס לאולפן להקליט שירים.

השיר נפתח בקצב פאנקי מוחץ ומהיר. לא משאיר מקום לנשימה. השירה של דודו טסה גובלת בזעקה. המבע רווי רגש וכוונה. הוא מתכנן את הפגישה באותו ערב. שתביא איתה יין. שתביא איתה אור. תהיה גם תקשורת מילולית, יחשוף את ה ה"אני"

יצאו הזמרים והנגנים לשדות להתרגש משיר אהבה. הכוריאוגרפיה קישטה בשמלות לבנות, תנועתן של נשים מבוגרות וצעירות. יש כאן סיפור, וגם שירת עידוד ותמיכה. נדמה כי השיר אינו מה שהוא ללא הקליפ, המשתף את הנוף (המדברי) כדי להעצים את תחושת שירת

שירי שברון לב כבר אינם נחלת הגברים-זמרים בלבד. הכותבים (גברים) מיישמים אותם לנשים-זמרות מסלסלות.  אושר כהן שכתב לספיר סבן מאוהב בקלישאה חבוטה – "אהבת אותי כמו בסרט" שחוזרת לאורך השיר.  השיר כתוב בשבלונה המוכרת המוכרת של התבכיינות בגוף שני –

עוד שיר אהבה לירושלים? יופייה, ניחוחותיה, הכיסופים, התפילות, הדמעות, וגם איזושהי אמירה על נצחיותה כבירת ישראל. מסוג השירים שאתה קורא ואומר:  מה חדש?  כששלומי שבת מתרפק על ירושלים, זה בכל זאת משהו קצת אחר. עניין של התחושה שמבפנים שהקול משדר.

עזוב אותך מהשיר הזה, יגידו מיליון מובטלים לאברהם טל, על מה לשמוח? תחזור בעוד חצי שנה. אולי אז תהיה סיבה למסיבה. עכשיו – ממש לא. טל בכל זאת חשב אחרת: עוד שיר על מר גורלנו, על פוליקיטה מזוהמת, על סגר

אמרי כהן הלך עד הסוף בתיעוד החיבור בין נזקי מחלת ניוון השרירים חשוכת מרפא  התוקפת אותו ובין יצירת מוסיקה. זהו השיר שאנחנו שומעים, זהו הקליפ, שלשמו הסתייע בשחקן. אני נעזר בצורה יוצאת מהכלל במידע חוץ שירי שהועבר עם השיר: אמרי

זוכר "כמעט הכל", אבל לפי  הרשימה – הרבה מאוד. מה הניע את עידן עמדי לערוך רשימה כזו? השיר נשאר תיעוד זיכרון, עלעול באלבום תמונות, ללא מניע. הוא ויונתן בגשם, ריחות של אמא מטגנת, לילות קפואים, סבא בבית כנסת בתפילת כל

שירי שבורי לב במסגרת "הז'אנר" מגיעים אלי בכמויות לא הגיוניות.  כל כך הרבה מאוכזבי אהבה, דואבי לב? רותם חן הוא אחד מרבים, לא יוצא מהכלל. מקונן בסלסול את התקף הגעגוע. בין הפריטים שמעוררים ריגושי כאב – מגנטים על המקרר עם

"רודף אחרי נשיאים מתים?" הילאי בן גל (ברונז אדיקשן) כנראה מבין יותר מכותב שורות אלו למה הוא מתכוון. הגחמה המילולית, השיר והמוסיקה היא מבע אינדיוודואלי של נער בן 14 שבא לומר: לא מבינים את הראש שלי, אני גם לא מקשיב

הצצתי לקומוניקט שהגיע עם השיר כדי להבין מה הניע את גיא מזיג לסערת הרגשות הזו (קראו מטה) השיר מספר סיפור שהתחיל ביום נפלא, ואז – רעם ביום בהיר – החבטה, הקרקע שנשמטה, החגיגה שנמהלה ב"צהלולים של בהלה" (ביטוי מקורי ייחודי),

מאמר של דוד גרוסמן תחת הכותרת "כולנו רקמה אנושית מידבקת אחת" על ימי מגיפת הקורונה, שהתפרסם בעיתון "הארץ", הניע את אחינועם ניני לתגובה בצורת שיר. גרוסמן פרסם את המאמר במרץ 2020. השיר של ניני יוצא בסוף מאי. החודשיים שחלפו לא

למה נתן גושן מתכוון ב"תמיד אומר הכל", כשהוא לא חושף שומדבר. ממה בדיוק עייף? ממה נופל מהרגליים? ואיך מסתדרת העובדה שהוא "נותן הכל" עם "שישרף הכל".  מצד שני הוא אינו מתייאש (ממה?) כי "עוד ננצח עוד יהיה שמח" בלשון רבים?

גילי ארגוב עושה מאמצים  לעלות על דרך המלך, תרתי משמע. המוניטין של "המלך", אבא זוהר ארגוב, עדיין משחקים תפקיד. כדי לממש את המטרה, גילי זקוק לחומרים מקוריים יחודיים. קול ייחודי וסלסול אותנטי לא יספיקו. השיר הוא געגוע של אוהב אל

ימֵי הַבֵּינַיִים הם תקופה במהלך ההיסטוריה, שתחילתה עם סיום העת העתיקה וסופה עם הופעת הרנסאנס ותחילתה של העת החדשה. בהיסטוריוגרפיה קיימים מונחים מקבילים למונח ימי הביניים: "הזמנים האפלים" ו"התקופה החשוכה" לצורך אבחנה בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלות בעת העתיקה, לבין