ביקורת שירים חדשים

ששון איפרם שאולוב ואודיה שרים מדם ליבם – "את/ אתה הדם שלי". יש כאן דרמה מזרחית, סרט טורקי, ים דמעות, רגשות שפורצים כמו מהר געש. אני בטוח שיש מי שמעפים לשמוע קולות כאלה מתנים אהב אחרי שעברו כבר הכל  "ריבים

צער לנו, צער להם, משתתפים בצערנו ובצערם על נפול היקירים. מצד אחד – "היוצרים" חגי ויובל חן, ומהצד השני – גאיידה הזמרת בת העדה הדרוזית. זה שיר על כאב וגורל משותף על רקע המלחמה הגובה מחירים קשים. הם שרים בשתי

יוסף בך שר מלכוד אישי, מצב נפשי שאינו יכול לצאת ממנו. מצד אחד –  מתמכר לחומר, לתשוקה, מצד שני -מתבייש בעצמו ועם זאת קיים בו הרצון לשקם עצמו, אלא שהוא נמצא במעגל ללא פתח יציאה. הסיפור שלו עולה על הכביש 

טיפקס לא מסתדרת לי עם בלדה עצובה, אבל מתברר שה"חוקים" של עולם המוסיקה הישראלית משתנים בהתאם למצב.  קובי אוז אומר: אנחנו זקוקים לאהבה יותר מתמיד. אין ציון זמן מוגדר בשיר, אבל ברור שהוא נכתב על רקע טראומה לאומית שבעקבות השבת

בתוך מבול השירים שהציף אחרי אסון השבת השחורה, אני מאתר לעיתים שירים מקוריים שראויים לשידור והאזנה. נאור דנין חיבר את הזוועה עם הטראומה ועם התקווה. השיר כתוב באינטליגנציה פואטית גבוהה, דנין מצליח למקד את רגשותיו, מחשבותיו ומאווייו תוך שימוש באמצעים

טראומת האויב המחשיך עולמות ועוקר נטוע מול התקומה – רדיפתו של העוין וחידוש הימים כקדם. שירת רבים בגוף ראשון בשפה מקראית שכתב והפיק פטריק סבג בימים שהעולם חשך עלינו. פופ הופך דאנס שהופך טראנס. המוסיקה מתערבלת והקולות המתלכדים לשירת נשמה

אם מנתחים שירי פופ , מגלים שלרבים מאוד מהם ישנם מאפיינים משותפים, היוצרים את המבנה ה'קלאסי' של שיר בנוי לתלפיות. השיר של דניאל סלומון הוא כזה – ראוי להיות הדגמה בקורס לכתיבה יוצרת. המילים החרוזות היטב, הבית והפיזמן המהודקים. המנגינה

לתמונה יש כוח לתפוס ולהעביר רגע מדויק אחד שטומן בחובו עולם ומלואו. לי אושר שרה ברגישות מופתית, בלחן נדיר תחושה שמתחילה ב"תמונות ישנות" – שחומקות ממנה. היא מבקשת להנציחן, שלא יתפוגגו. הזיכרונות אינם יכולים להתקיים בעומק ההכרה בעולם שבו הכל

מוסיקה היא הביטוי האומנתי הדחוף ביותר  לטראומה של עם. אני מקבל עשרות שירים חדשים העוסקים בסיפורים של המשפחות החבולות. זוהי תגובה מובנת של הזדהות טוטאלית. גם יזהר כהן הותיק, שאינו מרבה להוציא שירים חדשים, נזעק לספר את סיפורו המצמרר של

ליבי פנקר מדמיינת מצבי אהבה בלעדיו בימים ובלילות שמייצרים את הגעגוע המטורף. לא תמיד ניתן לממש את האהבה מסיבות שונות,  וגם אם כן, לא ניתן להתחייב שהיא תימשך לנצח, ואז הדמיון עובד "שעות נוספות" בהיבט פיקטיבי. ה"הייתי" בשיר מתייחס למצבים

תוגת המוסיקה ששרות לאה שבת ולירון בן שמעון נועדה לרומם את הנואשים מהחיים. לב שבור יכול הפוך אובססיה שמייצרת עוד סבל ופגיעות עמוקה ועוצמתית. השתיים שרות את השיר על רקע השבת השחורה בה נשברו לבבות רבים. להם נוספו תסמינים של

מה עושים בסערת רגשות? איך מתמודדים עם כאב ועצב? ההתרגשות הפנימית על מי שהלכה מאיתה, הובילה את נוייה דודסקו לטקסט סעור רגשות שמפוזר בין תיאור הילדה היפה, פיית המדבר, בין הצער והגעגועים של הכותבת למי שעזבה "כל כך מהר" ועכשיו

הסיטואציה של השיבה הביתה מובנת בימי מלחמה, אלא שליר התאהבה ב"תחזור", והתוצאה היא טקסט טרחני, עמוס במטרות חזרה, שהוא יותר התרפקות נוסטלגית של הכותבת מאשר התייחסות  אמת אל מי שאמור לשוב. המוסיקה – פולק אקוסטי אולד סקול צנוע נעים הליכות

בתוך צונאמי של שירים על  האסון האנושי של השבת השחורה בעוטף עזה, מגלים גם שירים על ילדים שנכתבו בצניעות יפה בלי לא  מתוך היסחפות להשתתף בצער. הגל הזה הוליד הרבה שירים תפלים ,שגם אם באו מתוך הזדהות רגשית גדולה –

רן שפירא שר אור של עצבות, שיר שהוא מחדש אחרי שנים על רקע האירועים הטראומטיים של אוקטובר 2023. האם ה"יהיה אור" הוא רק אמירה של תקווה?. רן שפירא שר משאת נפש בלשון עתידית. היהיה אור הוא מתוך אהבה גדולה שאינה

אביב בכר וענת בן חמו משייטים בקולות שקטים וענוגים מבעד לענן ליד שערי שמיים. שרים למי שהעצב כבר אינו נוגע בה. מהזווית שלהם – נוגע גם נוגע עם כל הרצון לשכך כאב, לרגיעה ולנחמה. זו אינה עצבות משמחת. אולי כוונתה

עידן עמדי שר בטון העדין והחם שלו הרהורים מנקודת מבטה של אישה הבוהה בפנסי הרחוב מחלון ביתה. הבעיה שלי אינה בטקסט המצוין אלא בחוסר  אינטרקציה בין זמר-גבר ובין הדוברת של השיר, שהיא אישה. אין כאן שום צידוק פואטי שינמק למה

"גיבור" הוא מושג שנשמע הרבה מאוד בתקופת מלחמה, ואלה ימים שמשתמשים בו בקונטקסטים שונים – מחיילים בשדה הקרב ועד משפחות שחוו טראומות. סביב המושג "גיבור" ישנן שאלות רבות: האם גיבור או גיבורה נקבעים לפי הערך אותו הם מייצגים או לפי

ה"אני מאמין "של אריאל הורוביץ הוא פשוט, אמיתי, משכנע במילים ובמוסיקה. זה אינו המנון לאומי של נציג העם הנבחר, גם לא התרפקות פטריוטית רגשנית בנוסח "אנחנו ננצח". ה"אני מאמין" של הורוביץ הוא אמת שקיימת בישות הקיומית שלו כאמן ישראלי חילוני.

חוה אלברשטיין שרה: "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית/ אתם אינכם ולא תוכלו לשוב/ השביל עם השדרה, ובשמיים עיט/ אך החיטה צומחת שוב/ השביל עם השדרה, ובשמיים עיט/ אך החיטה צומחת שוב" אדר גולד החזירה אותי לשיר הזה

בתפילות רבות מבטיח האל לשמור על עמו ישראל, יחיד כרבים, אבל מתברר כי לא לעולם חוסן. תפילה בעת צרה הופכת לעיתים תחינה. אודי צברי שר תחינה, סוג של חזק אותי, הגן עלי וגם רחם עלי. יש אומרים: התפילה – אסור

זה מדהים לראות כמה מהר מזדעזעת תחושת המציאות שלנו אחרי טראומה , איך האמנות משתנה בהתאם למציאות.  השיר והקליפ  נוצרו בהפקה מיוחדת של משטרת ישראל להנצחת גבורת השוטרים ולוחמי משמר הגבול שוהגנו בגופם על ישובי עוטף עזה וערי הדרום בשבת

ליאור נרקיס, זמר השמחות והשירים המרקידים, מיהר להוציא שיר על רקע האסון הלאומי ובעוד הנרצחים נקברים. "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה… הקדוש ברוך הוא ירחם עליהם ויוציאם מצרה". האמנם? השיר מחזיר לשאלה שנשאלה ונשאלת גם על השואה וששת

. לאלקנה מרציאנו שרבטו משהו על אהבה. לא ברור מה הסיפור? אהבה נכזבת? קנאה? סתם נלחץ? היא הכי משונה אבל גם הכי מיוחדת. בעיה? איך היא מנצחת (באיזה קרב?) והוא מסתנוור? ואחרי הכל הוא  אפילו אוהב את הבלאגן והצרות שהיא

נשמה כלואה, לב, שתיקות וכאב. תמר אופיר יצרה שיר שמנסה לגעת ברגשות.  הנשמה הוכנסה בתוך גוף מוגבל, שבתוכו היא תופסת את המציאות במקום ובזמן חומריים. מצד שני – יש מי שבוחן לב וכליות. ב"קח אותי גבוה" –   היא מתכוונת להשגחה