וידיאו מהופעות

ד'אור בהופעה חיה – 12 נגנים על הבמה – עושה אמנם כמעט סוג של מניפולציה כדי לרגש, כולל עוד גרסה ל-Caruso , השיר הכי מכוסה-מאוס בהיסטוריה של הקאברים, אבל אלה מניפולציות כמו שאומרים  "במסגרת החוק",  לא משהו שהוא התמרחות רגש

קראתי באיזשהו מקום, שקלפטון ממשיך כאן את "רוכב עם המלך", אלבומו הקודם, שהוקדש לדואטים עם בי בי קינג, מלך הבלוז. יש בזה משהו, לפחות מבחינת הנגנים שהשתתפו בהקלטות החדשות. כמעט כולם נמצאים גם כאן. נכון, בלוז היה ונשאר חוט השדרה

מי שהכניס את ג'ון המונד וטום וייטס לאולפן אחד יבורך וינושק. לפני 25 שנים ווייטס היה נגן החימום של המונד. היום המונד שר את שיריו. וייטס הפיק בדרכו. הפקה מחוספסת, מזוקקת, חפה ממיסחור, האוויריה האורבנית האפלולית עם קישוטים יפים כמו

הייתה לי התלבטות אם להכניס את מאליה תחת סול או ג'אז. בדבר אחד לא התחבטתי לשנייה:  גיליתי זמרת, ואם מדברים על סיווגים – היא מהפרמייר ליג של הייחודיות, מנינה סימון, דרך שאדיי, בילי הולידיי. מרלה גלן, מייסי גריי. הקול, ההגשה. 

צריכים להקשיב ולראות. איזה שיר. הלחן הבלעדי של מירון מינסטר ל"נפרדנו כך" כולל האווירה הטעונה-הזויה  בליווי הפילהרמונית בניצוחו של אילן מוכיח קרא עוד

אחרי 11 שירים כתבתי לעצמי "יוצר רגיש", "מלודיסט משובח שלא קשור באופנה מוסיקלית כזו או אחרת", אבל חשתי שאני חייב לחזור לשמיעה שניה ושלישית – כדי לעשות אבחנות יותר מדויקות באשר לדניאל סלומון.   "היתכן" ו"איתך" שפותחים את הדיסק, הם

"כי ראית את דרכי נעלמת/ ביער סבוך/ בין קירות חורשים/ ובתוך האדמה המדממת/ רגלי ננעצו היכו שורשים"   גם אחרי 11 שירים הטקסט הזה של "לראות את האור" (ברק פלדמן) הוא הטקסט שהכי ננעץ במוחי, וזה גם השיר הטוב באלבום

"מרגיש בחוץ כמו אבן/ בתוך תוכי גן עדן/עוד כמה זמן אמשוך/עד שאתפוצץ"   תחושת ה"גן עדן" לא הכי הסתדרה לי עם הדובר בשיר הזה – שליבו נשבר ב"מסע שאינו נגמר", אבל מה  כבר משנה הטקסט כאשר הביצוע של "שמן" (שחר

לכולם בחיפה, כולם בעכו, כולם ביבנה, כולם ביפו. הקצב הוא הבשורה. מקצב עובר ושב. זה המוטו. שבק ס חוזרים לקצב. יש בזה בשורה? לא. שום בשורה. קטע כוחני שמנסה לשדר מציאות. עמוס מאוד. פילוני לא ריחם עלי. אני שומע משפט

צליל פסנתר מינוריים ענוגים בפתיחה. הטון שמגיע רך ושקט, על חיבור בין שטן ששמו שוקולד, אלהים שהוא שתי שניות של צחוק, על חופשה שמפגישה אותה עם בחור שסיומה בכי ודמעות. ענבל דור פיוטית, אולי פיוטית יתר על המידה בניסיון שלה

שבחים לציון בימים טרופים אלה? תתפלאו. ענוג הוא קולו של רזאל כשהוא שר – "כי  מציון תצא האהבה, יפה, זכורה, נעימה" ועל כך נאמר – אשרי המאמין. רזאל מתגעגע  לציון רחוקה, נאמר – כפי שחוו אותה בגולה. המנגינה יפה, אם

טובה גרטנר מפתחת התמחות בתחום הנשיקות. את הצרפתית כולם מכירים. מה עם אינדונזית אלכסונית? אוורירית שובבה? אבל כשהיא רואה אותו, היא רוצה אותה "ראשונה" ו"דו לשונית". מצחיק? מיוחד? מעניין? מבדר? הטונים שלה מלוחששים, תיאטרליים. מנסה לעשות מזה סיפור דרמטי בקול

שיר שמגיע מאי-שם בשישים-שבעים, חיבור בין כוורת וסנדרסון, מנגינה שלא קשורה לזמן, לטרנד. יש תחושה שאולארצ'יק חורז כדי שתצא מוסיקה ושהטקסט לא ממש חצוב מקרבו.  אבל אולי החיוך הזה, הלמה-שנעשה טרגדיה מהעניין הזה הואצפוי במקרה של אולארצ'יק למרות שמדובר בשיר

מי אמר פעם ששתיקה שווה זהב. אור סיבוני טוענת בשיר הזה שהשתיקה ממש לא מועילה ומשדרת לה תמונה לא ברורה של עצמה ביחסים איתו, והיא עוד מקווה שהוא יקשיב לה, שיפסיק לשתוק. זה מתחיל אמנם שקט בליווי פסנתר, אבל בפזמון החוזר

בשיר השלישי שמענו טקסט מוכר: "לא חשבתי שאמות צעיר כול-כך, שאהיה לבד כול-כך, הם הרגו אותך לאט לאט, אולי אני איבדתי כול תחושה, חושב שאני עף, ואני בעצם על הרצפה, שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". פואטיקה

למרות הזכיה של בועז מעודה ב"כוכב נולד 5". מרינה היא מבחינתי, גם מבחינת 4 שופטי התחרות הזוכה של התחרות השנה. הביצוע שלה ל"נפרדנו כך" של לאה גולדברג ומירון מינסטר המוכר בגרסה המרגשת של נורית גלרון, אישר סופית את מה שקבענו לפני

מהי  "נוסטלגיה"? געגועים, התרפקות על העבר, השתפכות, שמאלץ, רגשנות, ערגה, כמיהה, כיסופים? אל תמחקו את המיותר. אין כמו שירים לגעגועים. שירים הם לפעמים געגועים. אין לי בעיה עם איזה הבזק נוסטלגי ששיר מעביר בי. צלילים שממלאים בשניות בתחושת דז'ה וו

ארא דינקיג'יאן –עוד, זהר פרסקו – כלי הקשה, עדי רנרט – פסנתר     צליל העוד של ארא דינקיג'יאן מחבר אותי חזרה ל – Night Ark,  הרכב שהוא הוביל  החל  מ – 1986, בשילובים של מוסיקה ים-תיכונית, ג'אז, ארמני, קלאסי.

אני מגלה לאחרונה את היוצרים האותנטיים החדשים של המוסיקה הים-תיכונית המקומית. לא עוד מחנות קיפוח. לא עוד יציאה מאיזה אפיק של רגש-נחיתות. לא עוד צלילי החאפלות לציבור חוגג. הזמנתי את יהודה מסס, לטעמי מהיוצרים והזמרים היותר מקוריים-כנים-מוכשרים-אמיתיים בז'אנר הים תיכוני

דבר ראשון זה הסלסול. אני אוהב את סלסולה של מאיה אברהם. ואחרי ששמעתי 13 שירים כולל רמקסוס יפהפה ל"למה" של נדב שפילמן – אני קובע שאברהם מביאה קול והגשה ועיבודים יפים למה שמכנים "זמר ים-תיכוני". גילינו אותה ב"מכל האהבות" של

החליל לוקח למחוזות חלומיים, מעודנים, שמימיים. וזה האוסף הזה: מוסיקה שנכתבה בהשראת קסם צליליו המיוחדי של הכלי. הקטעים בחלקם תזמורתיים, ובתזמורת כידוע החליל לא יכול להרגיש רגשי נחיתות, בעיקר בתפקדי סולו ליריים אווריריים. אבל כמה מיוחד המפגש בין החליל לצ'מבלו

מי שמחפש לשמוע סקסופוניסט, שילך על סוני רולינס. מי שהולך על סוני רולינס, שילך על הקונצרט שהקליט ב-2001,  רולינס (סקסופון טנור) היה אז בן 71, גיל שבו סקסופוניסטים רק חולמים להמשיך לנגן. האלבום נקרא "בלי שיר" ומתברר שהקשישות עושה רק טוב לרולינס.  להרחבה

"זאפ מאמא" – פעם שלישית בישראל, והפעם,  יותר מאשר בפעמים הקודמות, התברר שהאטרקציה של ההרכב הייתה ונשארה מרי דולן, החצי זאירית/חצי בלגית, המאמא הגדולה של ההרכב.  איזו גברת דינמית. "זאפ מאמא" שצירפה אליה די-ג'יי ראפר פעיל מאוד (תיקלוט מלא כולל 

"אולי אם אתנהג כך, הבחור יקרא לי בחזרה. נערות פורנו-פאפארצ'י, אני לא רוצה להיות נערה מטומטמת" ("נערות מטומטמות") פינק נותנת הצגת פופ-רוק מפוארת באלבום הרביעי שלה. שירים אחד-אחד. בטחון עצמי, עצמאות נשית מופגנת, ארוגנטיות. היא פותחת בביקורת נגד על הנערות

זה ללא ספק אחד הסינגלים היותר מוצלחים של כריסטינה אגילרה, ולא סתם להיט אלא מתוך קונספט של נגיעות בשורשי הפופ, או כפי שנקרא האלבום שלה – Back To Basic, אלבום פופ בהשפעות ג'אז וקברט משנות החמישים בשילובים של סאונד עכשווי

אם הייתי פרסומאי, הייתי מכניס למודעה – האוסף הקליט, המדליק, המקפיץ, המדונסס, הגרובי, הפיצוצי, הלהיטי. נו, די. זו הסיבה שלא עברתי לפרסום. (מוכן לשמוע הצעות מפתות) היטס 2007.  היט'ס הוט. קו? שומדבר. סלט. הכל מכל.   אבריל לאבין – Girlfriend

הזמר מלחשש שהבנאדם מחפש תמיד דרכים עוקפות, אבל הדרך היחידה היא ללא פניות ואין דבר כזה "אני לא יכול". וצריך לקחת סיכונים ולהגיד שהכל אפשרי.ובקיצור – "תרימו את הראש". השיר מתוך המופע המוסיקלי "לך עם החלום"  –  שבו מייקל לואיס

פיינשטיין להבדיל מעיתונאי רכילות, מספר את רשמיו ממסיבת סלבריטאים שנערכה "עם כל החבר'ה של גיא פינס", כשהוא מנסה טקטיקה של הכאילו תמים אבל גם הסרקסטי: והנה נדמה לו שאורלי ויינרמן ממש מיישרת מבט אליו. "הודיתי לבורא שאני חי" ו…"ידעתי שזה

הנה שיר עם הוראות איך להשתקם מנפילה.  הרצפט של מיה רוטמן פשוט למדי: צריכים ליפול עד התהום כדי לטפס משם הכי גבוה, ופשוט – לא לשקוע, לא לטבוע… כי מה שהיינו אתמול כבר עבר, ובקיצור – לא להתייאש. יש עתיד"

דיסק לתקליטנים, לאורות המועדון, לרוקדים ולרוקדות, לרוקדים ולרוקדים. בדף המייחצן נכתב ש"יונתן גטרו החליט ללכת עד הסוף עם האמת שלו וזהותו המינית – כאשר הקליפ של השיר מתאר סיפור אהבה סקסי סוער בין שני גברים בלילה קיץ חם". זה פרט שאינו