רוקפור לא יכולים להתלונן. אחרי הכל, ידם הייתה בעיבוד ובהפקה. למעשה, הם צריכים להיות יותר ממרוצים מהקאבר של נינט, שליווה את סדרת הדרמה "אורים ותומים" שהוצגה ב – Yes. הביצוע משתלב עם התפיסה המוסיקלית של נינט – להטעין מילים בעוצמות
שיר האימהות והאבות הדואגים-דואגות מתגעגעים-מתגעגעות של כל הזמנים. "כמה טוב שבאת הביתה" נכתב לשלום חנוך עם חזרתו על ידי יענקל'ה רוטבליט לאחר שהות ממושכת בלונדון, והוקלט לאלבומו של אריק איינשטיין "יסמין" (1972). הוא נשאר אקטואלי ורלוונטי לכל עת במדינה שמרבית בניה הם
יהונתן גפן סיפר, כי כתב את "הנסיך הקטן" על חייל שלא התאים למערכת הצבאית ולשירות הקרבי בפרט. "את השיר "הנסיך הקטן" כתבתי על חייל כזה. אנחנו, החברים בפלוגה קראנו לו "ציפציף", ילד רזה בגובה מטר וחצי, הנשק והציוד התנדנדו עליו, הקסדה
"רק שלא תיפול הרוח" של נינט טייב הפך בביצוע של דניאל וייס לזעקת אמת קורעת לב. נדיר שמנעד קולי פוגש ככה את הנשמה. וייס, עם כל המטען שהביא מהטראומה בבארי, פגש את הנשמה שלו בביצוע הזה, שהיה הרבה יותר מסתם
שירים מזוהים בדרך כלל עם המבצעים שלהם, לא עם כותבי המילים, לא עם המלחינים. ובאמת, לא בטוח, שאם תשאל מאה איש באקראי מי הלחין את "הרעות", תקבל תקבל תשובות שונות, ואולי אני מפריז. מצד שני, גם הזמרים שסשה ארגוב אהב ובחר
Reborn נולד לפני ה-7 באוקטובר, אבל הוא שובץ בסיומו של הסרט התיעודי "זעקה ואז שתיקה" ("Screams Before Silence") שנינט טייב כתבה לאלבומה העתידי. הסרט שמוקרן ביוטיוב העוסק בפשעים המיניים שביצעו מחבלי החמאס. זהו אחד השירים החזקים ששמעתי מנינט באנגלית. הדוברת
שיר לכל עת, ונינט לוקחת אותי עם ההולך בשביל המתארך לימים אלה, כשמחפשים אותו בכאוס שעובר על ישראל. אפשר למצוא אותו רק בקצה ההר, הוא נביא הטוהר והאש. הוא המצפן. הוא מי שמהווה מקור הצלה בימים של עיוורון. שיר מאלבומה
יובל דיין שרה את המחשבה החולפת בראש ומפלחת את הלב בטון מלנכולי. החיבור בין נינט (מילים) ודודו טסה (לחן, עיבוד הפקה) הוליד שיר שיר על אהבה שנשחקה. הקול הפנימי השתתק. אין בה עוד מנגינה. "אין חיוכים שישקיטו רעמים". למרות המשברים,
צעירים בני עשרה ועשרים שרים באנגלית טובה – דיקציה, הבעה, נוכחות קולית. קחו את איקה גלזנר בת 17 וחצי ששרה Talking To The Moon של ברונו מארס. היא ביצעה את השיר ברגש מאופק, מאוד Cool, כאילו לא מתאמצת. גם סוזן
השבוע בצפיה ב"לאבד את אליס" סדרת הדרמה בבימויה של סיגל אבין ובכיכובה של איילת זורר, חזרתי לשיר המצוין של נינט, שבולט בסיומו של כל פרק. בזמנו כתבתי שזה שיר שייכנס מיד לרשימת הכביש שלי. אלחץ על רפיט. בואו נשוחח עם
שלומי שבן התעניין בסיפורים שמאחורי ארבעה שירים שלה, אחד מהם, Drowning, נוגע בטראומה שחוותה אחרי ההופעה שלה בפסטיבל ערד 2009, כאשר נינט טייב הציגה אלבום ושירים חדשים וספגה בוז וקללות. באותן דקות, אותן סיקרתי אז (ראו כתבה למטה) נלחמה בין
קובי מידן שהנחה עשה חשבון: זהו ערב שירי משוררים מספר 4 אחרי שלושה ערבים של גל"צ (1972-1980), כאילו המסורת נמשכת. בואו נדייק: המופע בגן הפסגה ביפו לא נוצר והופק ע"י גל"צ אלא ע"י פסטיבל "מי-ם אל ים" של בית אבי
כמה כואב לך אני יודעת/ כמה כואב לך/ תכאב/ תהיה עצוב/ אל תיכנע לפחד/ תאהב אותו/ תשקה אותו/ תן לו לאכול/ שיגדל, שיגדל// ותן לו ללכת/ תנשק מרחוק/ תן לו ללכת/ תשחרר שילך ויבוא/ לפעמים// כמה כואב לך אני יודעת/
לא יהיה מדויק לומר שסטיבן וילסון עושה היום פרוג רוק באוריינטציה הקלאסית של השבעים. וילסון הוא יוצר שלא חושב על אוריינטציה סגנונית כמו מבקרי המוסיקה, שמאז אלבום הסולו הראשון שלו Insurgentes ממשיכים לבחון אותו בזכוכית מגדלת. האם הוא ממשיך את
אני מזיז את מחוגי הזמן 7 שנים לאחור. כוכב נולד התיישב בשורה הראשונה במרכז דוהל בשכונת התקווה כדי לשמוע מה עשו זמרי ישראל לשיריו לרגל יום הולדתו ה-86 של שמעון פרס. אוגוסט 2009. צבא צלמים, שומרי הראש. סטנדינג אוביישן. כשהכוכב עלה
בואו לשפת החידקל בשעת שחר של ליל אביב, תתחברו אל הטבע, תוכלו להספיק לבהות באורו של הירח. שירו עם דודו טסה "לך על שפת החידקל ,אהובי בשעת שחר, בעת הזריחה הטבע ביפעתו שובה את לבבי וירח מאיר בלילה אביבי". שירה בציבור
חמש שש שעות אחרי שהאזנתי לדיסק, הגעתי למוזיאון תל-אביב, מופע צהריים להשקת פרק ההמשך לאלבום שירי האחים צלאח ודאוד אל כוויתי, חיבור נדיר בין מוסיקה עיראקית לרוק ואלקטרוניקה, עליו חתומים דודו טסה וניר מימון. (ראה ביקורת האלבום) השוואות? מתבקשות כמעט
"הו הא מה קרה – צסק"א אכלה אותה". זוכרים? נינט עולה ליציע לזעוק בתקווה שמי שמגיע לו – יאכל אותה בגדול. היא יורדת על לובשי המדים הצבועים (צבאיים – צבועים), היא מדברת על הצמרת. היא מוציאה אדום לשופט. הנושא: קרבנות אונס
יכול להיות שהגענו מהר מדי לסוף? גם נינט שאלה את השאלה. גם לה זה חלף ביעף. ספרתי 18 שירים מתוכם – עשרה שירים מהחדש, "כל החיות ידעו". סיכון? נינט היא זמרת שממשיכה בדרכה הנועזת, ההרפתקנית. אמנות איכותית אינה נוצרת מהחנפה.
"דה ווקינג מן" חזר לבארבי. כבר הייתי איתו במקום הזה, ספטמבר 2009, אנחנו בפרק ב'. הוא אינו סגור על כך – מדוע חייבים בכורה וכל הטררם. מה הכאב הראש הזה של להופיע. לחיים קשים יש מחיר, יודע גם האיש שמאחוריו, מלפניו
זמרים באים לשיר בשדרות רוטשילד. לוקחים גיטרה ומתיישבים. פתאום גם הם. הצטרפות בדיעבד. מן הסתם הבינו, כי אינם יכולים לתת למחאה הענקית הזאת לעבור לידם. מרגע שהיא עדיין אינה מזוהה פוליטית, התדמית לא תינזק. מה עם להוביל, מה עם מגאפון גדול
באחד מרגעי הקונצרט, התלוננה נינט שהיא אינה שומעת די את הקהל בין השירים. "מה זה השקט הזה"? היא שאלה בחיוך. הקהל הבין, והחזיר לה במחיאות ובשריקות. לא בדיוק לזה היא התכוונה. יכול להיות שהיא חשה מעט צינה במקומות שהיא חיפשה חום,
סעורת רגשות, לוקחת נינט את השיר הזה (ביצוע מקורי:שי גבסו) למקומות של כוונה עצומה. בקמפיין למען "בית השנטי" – בית חם לנוער במצוקה. למעשה – ממשיכה כאן נינט את האוריינטציה שאפיינה את "קומוניקטיבי" – עוצמות פנימיות שזוכות למימד רוקיסטי שחובר
לא יודע למה ציפינו. פתאום מנסים להחיות גוף מת. לבנות משהו על חורבות המוניטין שלו. פסטיבל ערד מת אחרי האסון ההוא. היו ניסיונות להחיותו, אבל הוא לא חזר מעולם למה שהיה – חגיגת ענק של מוסיקה ישראלית על סגנונותיה וגווניה
