סינגלים

לפעמים מגיעים גלים של געגועים לשנסון של פעם, משנות הארבעים-חמישים. ואין כמו אדית פיאף להוליך אותנו במנהרת הזמן לאחור. פיאף כנראה כבר תישאר הגברת הראשונה של השנסון. חוזרים ל – L'Hymne A L'Amour ול – La Vie En Rose גם

לפני ההופעה אמר לי מישהו: "הייתי חייב להגיע. לסגור מעגל. מוריסי הוא בשבילי חתיכת נעורים, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ובחיים שלי לא ראיתי אותו בלייב. אני מתרגש". יש סיבה.  על ההופעה של מוריסי

לפני ההופעה אמר לי מישהו: "הייתי חייב להגיע. לסגור מעגל. מוריסי הוא בשבילי חתיכת נעורים, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ובחיים שלי לא ראיתי אותו בלייב. אני מתרגש". יש סיבה. אני מעריך שאיזה ארבעים אחוזים מהשבעת אלפים הגיעו לגני התערוכה

אייל סלע ואנסמבל דארמה פותחים את האוסף עם "חצר אבו", קטע עממי מעובד אתני מודרני, קצבי מלודי מדיף ניחוחות מזרח משכרים. הבחירה בסלע לפתוח את אוסף מוסיקת העולם הישראלית מוצדקת. סלע הוא מייצג בדרכו את ההיתוך שנוצר כאן בין תרבויות מוסיקליות.

כולם רוצים לשיר עם אזנאבור. למה כולם רוצים לשיר עם אזנאבור? אזנאבור עצמו מחייך. נוכחותי, הוא אומר, גורמת לזמרים להיות בשיאם, למרות שכולם ענקים. דוגמא: ג'וש גרובן שר עם אזנאבור "לה בוהם" בצרפתית (דיסק 1) ובאנגלית (דיסק 2) אלטון ג'ון

הדיסקו מעולם לא מת. מותם לאחרונה של דונה סאמר ורובין גיב  החזיר לתקופת תור הזהב שלו בשבעים ולאחת הנציגות הבולטות של הז'אנר – גלוריה גיינור. לא להאמין שהלהיט הענק הזה (ארבעה שבועות בראש המצעד הבריטי במרץ 1979) תוכנן תחילה כ-B-side לסינגל

פעם שלישית שאני שומע את הערב הזה בארץ. אל דימיולה רץ עם ה- World Sinfonia כבר כמה שנים טובות עם שינויים פרסונליים מסוימים. כמעט הכל היה לי מוכר – הטמפרמנט, הוירטואוזיות, המקצבים, המבנים. בהפסקה חשבתי פתאום על האיחוד מחדש של הרכב הפיוז'ן

יש שירים שהזמן לא נגע בהם, ובכל זאת, הם נושאים בחובם מטענים נוסטלגיים כבדים. לדיויד באכארך שמור מקום של כבוד בפנתיאון הנוסטלגיה של המוסיקה הקלה.לצד גרשווין,  ברלין ופורטר  כאחד הקלאסיים של המוסיקה הפופולרית. מלודיסט שלקח מהג’אז, מהבוסה, מהסול. יליד 1928,

התערובת הזו של סול מיוסיק עם בלוז וג’אז היא שמאפיינת את ואן מוריסון של תחילת השבעים, משהו שהוא ספג בילדותו האירית עמוק עמוק. מישהו כתב שלהאזין לאלבום הזה – זה כמו לחתום את דרכונך לפני שאתה נכנס למדינת המוסיקה של

החליפה הנורא מצועצעת הזו, הנורא "אמריקנית" ממש לא משקפת את הבחור בבלורית שעובר מהפסנתר לגיטרה ומפעיל טנור שמחלחל מיידית. רופוס וויינרייט לא משחק אותה אגו נפוח.  שנון, מצחיק, בלתי אמצעי. ובעיקר זמר. קברט. מיוסיקאל. ותודה לאמא קייט על הליווי ב"מעבר לקשת

אל תגידו – ויקי גורדון מי? תקשיבו. אחר כך תגידו. אני מחפש זמרות רוק לא כדי לשמש להם מפיק או אמרגן או מנטור, אלא כדי להרגיע את עצמי, שיש עוד מהזן הזה בארץ המיינסטרים, שעסוקה רוב הזמן בלמחזר. רוק פמיניסטי

אהבתי, והיום שש שנים אחרי הביקורת דאז, אני נרגש עוד יותר. ככל שהקשבתי יותר, אהבתי יותר. אתי אנקרי עשתה אלבום שלם שהוא חיטוט נפש, שירים על הטראומות ששייכות לכל מי שחי כאן. אדוני המלחמות, אלהי השקר, היאוש, מלכים ומשיחים מפוברקים,

במה להתחיל? בפרחים שזרמו נונסטופ לבמה? בהתפרצויות ההערצה? ב"חורשת האקליפטוס" שהיא שרה (בעברית) כשהיא ישובה על הפסנתר? קרא עוד

לכותב הטקסט היה אומץ להשתמש באלוזיה של ביאליק – "שמיים ביקשו רחמים" לשיר קטן גדוש אמירות נדושות בנוסח – אל דאגה, יש אמת אחת, צריכים להיות חזקים. ב"על השחיטה" ביאליק כתב: "שמים, בקשו רחמים עלי. אם יש בכם אל, ולאל

סוזן לוקחת אותך למקום שלה ליד הנהר / אתה יכול לשמוע את הסירות חולפות / אתה יכול לבלות את הלילה לצידה / ואתה יודע שהיא חצי משוגעת/ אבל בגלל זה אתה רוצה להיות שם / והיא מזינה אותך תה ותפוזים

אילן וירצברג שר על פסק זמן בין שניים שנפגשים לטעום מהאסור. שיר על אהבה בלתי אפשרית שיכולה להתקיים בזמן קצר בבועה האינטימית שלהם. היא הגיעה ממרחק. הוא המתין לה בבית הקפה. רגעים של התרגשות. "מערבולת מותר ואסור" של שני "עולמות

"רק אוהב אותך הלילה/ דמדומים ומנגינות/ והמתנה שלי הלילה/ בלי אותן האכזבות/ רק אותך רוצה הלילה/ אין לי כלום גם לא מילים/ ואני חולם חושב עלייך/ את כמו מיליון שירים" אחד משירי הגעגועים הנוגים והנוגעים בזמר הישראלי – למעשה שיר

קשה ולא רצוי להתווכח עם אגדות, במיוחד כאלו שעולות מן האוב עם דמויות אב של הרוק המקומי כמו סחרוף ופורטיס ומחזירות לבמה את סמי בירנבך. קשה להתווכח כי אני כמו שאומרים – קצת משוחד. הייתי שם בזמן שזה קרה, "קולנוע

היא הייתה זקוקה נואשות לסיגריה, הגברת סזריה אבורה, אבל הסבירו לה שאם תעשן – תפעיל את גלאי העשן של המלון. הייתה עצבנית. תנו לה לעשן, מה רוצים ממנה עם הראיונות האלה. סזריה אבורה, אמא אדמה, הזמרת היחפה מכייף ורדה Cape

"סטארס" ו"ג'סי" שפותחים את האוסף, אומרים כמעט הכל על רגישותה של יוצרת, סינגר סונגרייטרית, ילידת ניו-יורק, שנעלמה לי במהלך עשרים השנים האחרונות. שני שירים שהם רגישות יוצאת דופן. עלעול בביוגרפיה שלה, מראה שג'ניס איאן "חטאה" בעבר בכתיבת שירי מחאה חברתיים

הבהיר הזה ממשיך להפעים. סלואו מחץ שהצמיד וממשיך להצמיד. בעת כתיבת שורות אלה עברו כבר כמעט 42 שנה מאז שהוא צעד 6 שבועות מיוני 1967   קרא עוד

אין לכם רגעים טובים בחיים? פיינשטיין שר על "ימים גדולים"  אולי הפריז, שלא לדבר על זה שאינני אוהד מכבי. מצד שני: תורת היחסות מנצחת גם כשמדובר במצב הנפש. יש מצב ל"יום גדול" גם ממבט אחד אמיתי עמוק לתוך העיניים. סינגל

מילים: הגיע הזמן לחוקק חוק מסודר העוסק בכותבי מילים לשירים. כדי להיות עורך דין, מורה, מהנדס, נהג אוטובוס, אתה נדרש להציג תעודות. בכתיבת מילים מוסיקה – המזרח פרוע. אין דין ואין דיין, אין גבול ואין מגביל. והמבקר יכול להמשיך לכתוב.

יש בלוז עברי בארצנו? הנה ניסיון לייצר מוסיקה בסגנון. אייל בן המוריה משתמש בפורמט בלוזי – בטקסט, בטון במנגינה, בפריטה. הטקסט הקצר מדבר אמנם על ניכור וזרות שלאחר פרידה, אבל למרות שכבר דבר לא מורגש-ניכר ביניהם, עדיין הפנטזיה מקננת עד טירוף

סערת רגש גואה שאין בה שפל קטנטן, ועם זאת, הטון והמוסיקה מהולים בנימת תוגה בשירתם של טל הפטר ויעל גיסיס. "שלום" הוא מושג אוטופי, שמייצר תחושת הזייה או חזיון תעתועים – האור שמגיע מהשדות. אפילו משהו סוריאליסטי – דם שמתפשט

דונט גו, בייבי. תעשי טובה, אל תלכי. אל תחשיכי לי ת'החיים, נו. דויט גו בייבי. מפני שעוד רגע אני כאן על הרצפה נופל ופורץ בבכי. דונט ליב מי נאו. פליז. תני לי עד כמה רגעים … ואת יודעת מה – ממש

אנחנו כבר בתשע"ב? ואללה. ממש אקטואלי. אבל זה אינו סתם שיר ראש שנה חנפני. אחרי שאני שומע את נועה גולדנסקי, אני נרגע מעט מהשנה שכבר נכנסה. עם כל הפחד הענק, יש לי הרגשה שאני רוצה להאמין שההרגשה של נועה גולדנסקי